נושקת לחמישים
New member
שבר או משבר?
שלום לכולכם,
אני נשואה מעל 20 שנה, שלושה ילדים, שניים עדיין בבית.
אני אנסה להעביר את מה שעובר לי בראש בצורה אובייקטיבית כפי שניתן על מנת לשרטט את המצב ולקבל תגובות כנות.
בשנה האחרונה אני חווה תחושה של מיצוי הקשר הזוגי שלי עם בעלי. אחרי שנים של בניית הקשר, יצירת בית חם לילדים והתמקדות בכל הפרטים הקטנים של עבודה, משפחה גרעינית, בית, מטלות, איכשהו הזוגיות דעכה.
היו תקופות שהיתה התעוררות וחידשנו את הזוגיות שלנו. ממש תקופות של פריחה ואהבה ומשיכה. והיו תקופות של שממה מינית, כעסים, מריבות, שתיקות.
אני לא חושבת שזו אשמת אחד מאיתנו. אני יודעת שהסיטואציה שלנו ייחודית מאוד ושונה מאוד מזוגות אחרים והיא השפיעה מאוד על הזוגיות שלנו (עובדים לרוב מהבית, מספר מכרים מצומצם, אין משפחה מורחבת).
בשנה האחרונה אין מין (פעמיים ליתר דיוק). יש נשיקות, יש זמן אינטימי של שהייה בסלון יחד, צפייה בסרטים, חיבוק אבל אף פעם לא נכנסים למיטה יחד. הוא תמיד הולך לישון אחריי ומתעורר אחריי.
יש שיחות על פוליטיקה, תרבות, תחומי עניין שונים. הוא ידען וחוקר דברים לעומק. אני נהנית להקשיב לו ולשמוע את דיעותיו ורעיונותיו רק שלעיתים הוא יכול לדבר שעות ולחזור על עצמו ולהיות מאוד לא קשוב, שומע את עצמו.
הזמנתי לנו חופשה של לילה אחד לפני מספר חודשים, רציתי לנסות ולהחיות. הייתי הכי קשובה ונעימה ומכילה. הוא לא נגע בי במלון. אני ניסיתי וויתרתי.
כשפתחתי את זה איתו אחר כך, בבכי, הוא אמר שיש הרבה דברים מסביב שמשפיעים עליו (עבודה, מצב כלכלי לחוץ, שאנחנו יותר מידי אחד עם השני ועל השני) שזה משפיע על התשוקה. קיבלתי את זה.
כמובן שזה משפיע על התדמית הנשית שלי. מרגישה לא מושכת, לא נשית, נודניקית. זה גורם לכל מיני כעסים משניים להרים ראש, גורם לי לחפש אותו להעיר לו הערות ואז הגלגל חוזר- כי זה לא תורם לתשוקה.
אני מרגישה כבויה לגמרי (ואני מאמינה שגם הוא), בודדה מאוד. התחושות האלה מעצימות את הרגשות השליליים שעוברים אצלי בפנים.
תיכננתי חופשה זוגית של כמה ימים (באופטימיות של רגע ועם לשכנע אותו לצאת) ואני חוששת ששוב נעמוד מול התשוקה הכבויה, מול הציפיה ששום דבר לא קורה בינננו ואולי מול ההכרה שהזוגיות שלנו גמורה.
אמרתי לו שאני רוצה לצאת לבד. הוא נעלב ואמר שיש לי תשובות להכל ושאני לא מאפשרת לדברים לקרות. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שאיבדתי סבלנות אליו, אל המצב שלנו, אל החיים שאנחנו חיים. יש ימים שאני רוצה להעלם ויש ימים שאני רוצה להלחם על הזוגיות הזאת.
לפעמים אני מסתכלת עליו מעביר עליי מבט ואני מנסה לחשוב מה עובר לו בראש. מה הוא רואה כשהוא מסתכל עליי? אני מנסה למצוא במבטים שלו איזה רמז לתשוקה. כשאני מעלה את העניין של הזוגיות שלנו שחסרה לי הוא נותן לי את התשובות המניחות את הדעת, הפוליטיקלי-קורקט. אומר שהוא אוהב שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב בשבילו ושזוגיות היא עליות וירידות ושצריך לתת זמן ולהיות סבלניים.
הלכתי לטיפול. הוא עזר לי להבין כמה דברים על מה שקורה ביננו. עבדתי עם עצמי על עצמי. רציתי שיצטרף אליי, אבל הוא לא מסוגל. רוצה שנעבור את זה ביחד רק שנינו. לא יכול להיפתח עם אדם אחר.
כרגע שוב ויכוח שיצא מפרופורציות. אין לי שום רצון להתפייס (הוא לא ניסה וגם אני לא), להיפך. מרגישה שרוצה לשבור את הכלים. רוצה להתנתק לגמרי.
מקווה שקיבלתם תמונה. אשמח לתגובות, שאלות הבהרה ושיקוף.
תודה.
שלום לכולכם,
אני נשואה מעל 20 שנה, שלושה ילדים, שניים עדיין בבית.
אני אנסה להעביר את מה שעובר לי בראש בצורה אובייקטיבית כפי שניתן על מנת לשרטט את המצב ולקבל תגובות כנות.
בשנה האחרונה אני חווה תחושה של מיצוי הקשר הזוגי שלי עם בעלי. אחרי שנים של בניית הקשר, יצירת בית חם לילדים והתמקדות בכל הפרטים הקטנים של עבודה, משפחה גרעינית, בית, מטלות, איכשהו הזוגיות דעכה.
היו תקופות שהיתה התעוררות וחידשנו את הזוגיות שלנו. ממש תקופות של פריחה ואהבה ומשיכה. והיו תקופות של שממה מינית, כעסים, מריבות, שתיקות.
אני לא חושבת שזו אשמת אחד מאיתנו. אני יודעת שהסיטואציה שלנו ייחודית מאוד ושונה מאוד מזוגות אחרים והיא השפיעה מאוד על הזוגיות שלנו (עובדים לרוב מהבית, מספר מכרים מצומצם, אין משפחה מורחבת).
בשנה האחרונה אין מין (פעמיים ליתר דיוק). יש נשיקות, יש זמן אינטימי של שהייה בסלון יחד, צפייה בסרטים, חיבוק אבל אף פעם לא נכנסים למיטה יחד. הוא תמיד הולך לישון אחריי ומתעורר אחריי.
יש שיחות על פוליטיקה, תרבות, תחומי עניין שונים. הוא ידען וחוקר דברים לעומק. אני נהנית להקשיב לו ולשמוע את דיעותיו ורעיונותיו רק שלעיתים הוא יכול לדבר שעות ולחזור על עצמו ולהיות מאוד לא קשוב, שומע את עצמו.
הזמנתי לנו חופשה של לילה אחד לפני מספר חודשים, רציתי לנסות ולהחיות. הייתי הכי קשובה ונעימה ומכילה. הוא לא נגע בי במלון. אני ניסיתי וויתרתי.
כשפתחתי את זה איתו אחר כך, בבכי, הוא אמר שיש הרבה דברים מסביב שמשפיעים עליו (עבודה, מצב כלכלי לחוץ, שאנחנו יותר מידי אחד עם השני ועל השני) שזה משפיע על התשוקה. קיבלתי את זה.
כמובן שזה משפיע על התדמית הנשית שלי. מרגישה לא מושכת, לא נשית, נודניקית. זה גורם לכל מיני כעסים משניים להרים ראש, גורם לי לחפש אותו להעיר לו הערות ואז הגלגל חוזר- כי זה לא תורם לתשוקה.
אני מרגישה כבויה לגמרי (ואני מאמינה שגם הוא), בודדה מאוד. התחושות האלה מעצימות את הרגשות השליליים שעוברים אצלי בפנים.
תיכננתי חופשה זוגית של כמה ימים (באופטימיות של רגע ועם לשכנע אותו לצאת) ואני חוששת ששוב נעמוד מול התשוקה הכבויה, מול הציפיה ששום דבר לא קורה בינננו ואולי מול ההכרה שהזוגיות שלנו גמורה.
אמרתי לו שאני רוצה לצאת לבד. הוא נעלב ואמר שיש לי תשובות להכל ושאני לא מאפשרת לדברים לקרות. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שאיבדתי סבלנות אליו, אל המצב שלנו, אל החיים שאנחנו חיים. יש ימים שאני רוצה להעלם ויש ימים שאני רוצה להלחם על הזוגיות הזאת.
לפעמים אני מסתכלת עליו מעביר עליי מבט ואני מנסה לחשוב מה עובר לו בראש. מה הוא רואה כשהוא מסתכל עליי? אני מנסה למצוא במבטים שלו איזה רמז לתשוקה. כשאני מעלה את העניין של הזוגיות שלנו שחסרה לי הוא נותן לי את התשובות המניחות את הדעת, הפוליטיקלי-קורקט. אומר שהוא אוהב שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב בשבילו ושזוגיות היא עליות וירידות ושצריך לתת זמן ולהיות סבלניים.
הלכתי לטיפול. הוא עזר לי להבין כמה דברים על מה שקורה ביננו. עבדתי עם עצמי על עצמי. רציתי שיצטרף אליי, אבל הוא לא מסוגל. רוצה שנעבור את זה ביחד רק שנינו. לא יכול להיפתח עם אדם אחר.
כרגע שוב ויכוח שיצא מפרופורציות. אין לי שום רצון להתפייס (הוא לא ניסה וגם אני לא), להיפך. מרגישה שרוצה לשבור את הכלים. רוצה להתנתק לגמרי.
מקווה שקיבלתם תמונה. אשמח לתגובות, שאלות הבהרה ושיקוף.
תודה.
