בית הספר האוטופי
סתם קפצתי כאן להציץ, ואני מרימה את הכפפה. היה לי בית ספר אוטופי. למדתי בבית ספר כזה. המורה היתה איומה, אבל זה לא שינה לי כהוא זה. בילדותי גרתי בקיבוץ ושיטת הלימוד שהיתה נהוגה אז היתה שיטת הלימוד האישית. היינו מעט ילדים בקבוצה (15) ובכל פרק זמן נבחר נושא לימוד שאין ולו ולא כלום עם הנושאים "החשובים" של מערכת החינוך. כמה נושאים לדוגמא:"אנו אינדיאנים", "סביבות מגורים", "ציפורים", תפוחי עץ" (היו בקיבוץ מטעים),"מפה", וכו'. אני זוכרת עד היום בפירוט את חומרי הלימוד, ובעיקר את ההנאה העצומה מהלימוד עצמו. איך זה עבד: התחלקנו לקבוצות של 5-6 ילדים, כל קבוצה בחרה לה תת נושא מתוך הנושא הכללי, למשל בנושא תפוחי עץ, אני הייתי בקבוצת ה"גרנד אלכסנדר". כל קבוצה הכינה שאלות בהנחיית המורה, ויצאה לשטח לחקור ולמצוא תשובות. העבודה סוכמה בהצגה של סוגי התפוחים, אמצעי הקטיף והאריזה (עבדנו במהלך המחקר שלנו בקטיף וגם בבית אריזה) ושלל מאכלי תפוחים שלוקטו מנשות המשפחה המורחבת. (גברים לא כל כל בישלו אז) דוגמא נוספת: נושא הציפורים. כנ"ל חלוקה לסוגי ציפורים. כל קבוצה התבייתה על ציפור ועקבה אחריה. הקבוצה שלי חקרה את יונק הדבש. במשך שבועות תצפתנו על קן של יונקי דבש משלב הבנייה, ההטלה, גידול הגוזלים ועד שפרחו מהקן. אי אפשר לתאר את האושר שבסוג כזה של לימוד ואת האופן בו הוא נחרת בלב ובזיכרון. מצרכים דרושים: הורים מכורים לעניין. מנהלת יוצאת דופן. מורים שלא למדו בשום סמינר שהרס להם ת'שכל. קבוצות קטנות של ילדים. סוג המבנה ממש לא משנה. קרבה לטבע. ראש יצירתי ופתוח. חוץ מזה למדנו כמובן גם חשבון, תנ"ך, ספרות, אנגלית וכו'. הכל באותה רוח, בעבודה עצמית או קבוצתית. ולסיום שיר האינדיאנים מכיתה ד': צ'ינגלונגה צ'ינגלינגלונה, צ'ינגלונגה, צ'ינגלינגלונג. צ'ינגלה צ'יפ צ'יפ 'ציפ פאו צ'ינגלה צ'יפ צ'יפ צ'יפ פאו צ'ינגלה, צ'ינגלה ומהתחלה. יחד עם זאת: המסגרת היתה ברורה, המטלות היו ברורות, מסגרת הזמן והמקום היו ברורים. לא מדובר בחינוך פתוח, אלא בחינוך חוקר. לצערי, כשאני רואה כיצד לומדים היום ילדי (באחד מבתי הספר הטובים בארץ) לבי נחמץ. ושיהיה לכם בהצלחה!