פלצנית לא הרגשתי שהיא הייתה
בכלל לא. שונה מ-92, 94, 96, 98? בהחלט, היא הייתה שונה. מבוגרת יותר, במקומות אחרים בחיים שלה? אין ספק. אבל כן הרגשתי (ושוב, אני, זה ממש סובייקטיבי) שהיא ישבה שם על הבמה, או עמדה או לא יודעת מה, והיא מצאה את המקומות להתחבר לשירים גם אם הם לא נכתבו עכשיו. סביר להניח שהיא כבר לא מרגישה האגלי גירל, אבל ה-גייייייייייייררררררררררלללללללללללל שלה היה חתיכת גירל. הוא אולי הגיע ממקום אחר, אבל אני חושבת שכמו שכל אחד מאיתנו מצליח למצוא את פרשס בתוכו (טוב, אולי לא -כל- אחד, אבל הרבה), אז גם היא מצליחה, עדיין. כי מה שאני כלכך אוהבת בשירים שלה, במוזיקה שלה, זה איך שאני מצליחה גם אחרי 6 שנים להתחבר אליה, אפילו אם זה למקומות אחרים או ממקומות אחרים, כי יש שם משהו ששואב פנימה. ואולי גם היא נשאבת, למקום אחר, אבל נשאבת. אני לא הרגשתי שטורי יושבת שם ומנגנת שירים שחלפו זמנם, אינ לא הרגשתי שהיא הד למנגינות של פעם. להפך, אני הרגשתי שהיא חיה, שהיא ממש חיה, שהיא שמה 200% אחוז ממנה שם. כן, אולי 200% של אמא ולא של בת-כומר-מיניקה-חזירים, והלוואי והייתי זוכה להיות בסיבוב של BFP, אבל זה היה 200% של אשה שעברה ועוברת, ומעבירה אותי איתה, ועוברת איתי. ועברה איתי. ואני מקווה שתמשיך לעבור. אני דווקא אוהבת את זה שטורי הפכה לפחות אלוהית בשבילי. כי אני אוהבת את זה שהיא דאון-טו-ארת', שהיא השקיעה בי את הזמן שלה, שהיא באמת הסתכלה עליי כשדיברתי אליה, שהיה לה סבלנות. אני אוהבת את איך שהיא מעניקה גם כשהיא יכולה להיות הכי דיווה בעולם, אני אוהבת את זה שהיא התבגרה והשתנתה ונותנת לי משהו להאחז בו, אני אוהבת את איך שהיא עדיין מצליחה לצרוח שהיא מאמינה בשלום, ביצ', גם אחרי 13 שנים, ולהתכוון לזה, מרגישים שהיא מתכוונת לזה. אני לא חושבת שהיא שרה את השירים האלה רק כי הם ברזומה שלה, טורי בוחרת את הסטליסט רגע לפני ההופעה לפי מה שהיא מרגישה, היא יכולה לכלול גם הרבה שירים אחרים, אבל אני מאמינה שרובם לא שם רק כי הם ברזומה שלה. אני כן מאמינה שהיא הרגישה אותם באותו הרגע, שהם התאימו לה. בדיוק כמו שהיא לא תכננה את סיקרט ספל או כמו שהיא כן תכננה את לויקוויד ולא עלתה איתו בסוף. ובנוגע למשפט האחרון שלך - אני ממש מסכימה, וגם רציתי להגיב את זה למה שגל כתבה. לגלות שהזמרת הפרטית שלך, שהקשר הכי אינטימי הזה נחלק עם עוד 6000 אנשים שהיא הוותה גם בשבילם סוג-של חברה, זה טרנ אוף די רציני. אבל אני מאמינה, באמת מאמינה, שכשאני רועדת ב-it gets so fucking cold, יש אולי עוד מאה אנשים שרועדים גם, אבל אף אחד מהם, אף אחד, לא רועד מאותן הסיבות. ואף אחד מהם לא רועד -כמוני-. ו-זה- מה שעושה את כל ההבדל, זה מה שהופך ומשאיר את טורי שלי, ושלי בלבד. מצדי שכל העולם יחלוק בה, אף אחד לא יחלוק בה איתי ככה, לא כמו שהיא מנגנת לי, לא כמו שהיא שרה לי. כשאני בכיתי שם ב-LE אני משערת שעוד לפחות חמישים אנשים בכו גם, אבל אף אחד לא נזרק חזרה לאותם מקומות כמוני, ואף אחד לא מכיר את השיר הזה כמוני, ואף אחד לא צועק אותו כמוני. ואפילו אני לא צועקת אותו בכל תקופה אותו הדבר.