שאלתה של קגומה-

[רונית 1411]

שאלתה של קגומה-

למה כל כך כואב לכם? כולם מתאבלים, ואני מרגישה קצת אאוטסיידרית. כמו באזהרה ב"עבודה" של ביירון קייטי, שאומרת שאם מיישמים את העבודה ולומדים לקבל את החיים כמו שהם ולאהוב את מה שיש, אז הסובבים עלולים לחשוב אותך ללא אכפתית. כי אני לא מוצאת עם מה להתמודד, וזו אחת הסיבות שלא רציתי לבוא להלוויה. שמחת החיים והאושר שלי לא נראים מתאימים למקום. אני הייתי עושה חגיגה גדולה לכבוד גילי. אני רציתי ללמוד לקבל את המוות, והצלחתי. נראה שאני אמורה להיות מרוצה. כל מה שנשאר זה להתמודד עם החלק הקונפורמי שבי, שאומר שמי שלא בוכה ומתאבלת לא רגישה. אני שואלת, האם אלו שעוזרים להתמודד עם המוות, האם הם מלמדים לחיות, לחיות באהבה של מה שיש? יש אנשים שאומרים שקייטי ביירון מוארת, היא אומרת שהיא בסך הכל יודעת מה גורם לסבל ומה לא. תוהה, האם יש כאן מישהו שלא מסכים עם כך " כאב כזה הוא לחלוטין טבעי ועוצמתו משתנה עם הזמן""הכוונה שישנם רגשות שנכנסים לפעולה בזמן כאב ועצב שעצמתם משתנה מאדם לאדם, יותר נכון יהיה לומר, שהמופגנות הרגשית משתנה מאדם לאדם. במופגנות זו ניתן לראות מנקודה אחת של הדרגן דרמטיזציה מוגברת ומצד שני כמעט אדישות. שני קצוות אלה אינם בריאים למפגין. הבריא כמובן, כתמיד. יהיה האמצע" ??? האם אכן תמהרו לשפוט אותי כלא מביעה רגשות, כאדישה, כמדחיקה? האם הכאב הוא באמת טבעי? אני לא בטוחה. בעצם, אני די בטוחה שלא. אז איה הילד שיצעק "המלך ערום"?

 

[רונית 1411]

אני יכולה לספר לך על עצמי

מדוע כואב לי? מדוע אני עצובה? כי חסרה לי ברכת הבוקר טוב הנפלאה של גילי שהייתי פוגשת כל בוקר כשנכנסתי לפורום, כי חסרות לי השיחות איתה והמילים הנוגעות והאוהבות שלה שלא אפגוש עוד, כי חסרה לי חברה שיכולתי לשוחח עימה, לצחוק, לחשוב ביחד, ולמרות שאני יודעת שהיא במקום טוב, ולמרות שאני יכולה להרגיש בה ואף לעיתים להבחין בה בצורתה החדשה, זה לא אותו דבר כמו לקרא אותה ולהרגיש את אהבתה בצורתה הארצית, אז יש לי כאב ועצב על הנוכחות הנפלאה שלה שאני לא יכולה לפגוש כאן... ולוקח זמן לקבל ולהתרגל לריקנות הזו, ולוקח זמן לא לכאוב כשרואים את שמה ופתאום זה מכה בך שהיא כבר לא כאן, או לעבור על דברים שכתבה ולהבין שלא יהיה תאריך נוסף מאוחר יותר לדברים חדשים שיש לה להגיד,לרעיונות חדשים, בסוף מתרגלים, ולומדים לקבל את החוסר ולהפכו לזכרון, אלו החיים. אבל זה עוד טרי מידי...

 

[פרי מגדים]

תודה רונית על דבריך

 

[טליה Talya]

אחרי מות אימי,לפני כשלושה חודשים

עם כל ההשלמה שמותה בלתי נמנע וטוב לה עכשיו, חשבתי לעצמי שאני בעצם מתאבלת על עצמי.... על להיות בלי אמא ואבא למרות שלא היתה כזו אידליית אם-בת.... על כל הפחדים והמחשבות הקיומיות שלי....

 

[נטע....]

מעתיקה לכאן את התשובה שלי

אני זוכרת שפעם מזמן, מישהו שאני מכירה אמר שאבל בעקבות מותו של אדם (או חיה, וואטאבר) הוא רגש אנוכי. הרי כל יום וכל שעה מישהו אי שם בעולם מת. המוות קיים כל הזמן, בכל יום ובכל מקום. (אגב, בדיוק ביום שגילי נפטרה, נפטרה גם סבתה של מישהי מהמכרים שלי) ובכל זאת אנחנו לא כל הזמן באבל. מתי אנחנו באבל? רק כשהנפטר קרוב אלינו וככל שהקירבה יותר גדולה, האבל קשה יותר. מידת הכאב/אבל תלויה בטיב הקשר שהיה לנו עם אותו אדם. לכאורה מה אכפת לי שאי שם באיזו ארץ רחוקה ממש ברגעים אלה נפטר אדם או ילד או בעל חיים כלשהו? רק כשזה קרוב זה כואב. מה גם שבכל מקרה הנפטר הרי אינו סובל. גם אם אנחנו מאמינים שאין כלום אחרי המוות, שהנפטר פשוט נעלם מהעולם, הרי שהוא אינו סובל ואז למה להתאבל עליו? כך שהמסקנה היא שאבל הוא בעצם אבל על עצמנו ולא על הנפטר. ואני יכולה להגיד על עצמי לפחות שזה נכון. כשאדם קרוב נפטר פתאום אני מרגישה איזשהו חלל ריק. עד לזמן מסוים הייתי רגילה שהוא שם ופתאום הוא איננו. לפני קצת פחות משנה נפטר אחד המורים שלי ליוגה (הזכרתי את זה כאן בעבר כשזה עוד היה יחסית טרי). זה קרה ממש בפתאומיות, הוא לא היה חולה (להיפך, הוא היה אדם מאוד בריא ושופע אנרגיות כל חייו), שבועיים לפני כן עוד הייתי אצלו בשיעור והוא נראה בריא וחיוני כתמיד ואז פתאום, אחרי שבועיים, ראיתי את ההודעה על פטירתו בפורום שהוא ניהל. ולמרות שבאיזשהו מקום ידעתי, האמנתי שפשוט הגיע הזמן שלו ללכת, ולמרות שאני מאמינה שהוא ממשיך את דרכו הלאה, זה בכל זאת כאב. למה זה כאב? כי לי כבר לא היה למי לפנות, עם מי להתייעץ בענייני התרגול המיוחד שהייתי זקוקה לו, לי הוא היה חסר. האמת, הרגשתי די אנוכית אבל זה ככה. גם עכשיו אני מרגישה את החלל הזה ביחס לגילי. עד לא מזמן הייתי רגילה לקרוא את ההודעות האופטימיות שלה, לקבל ממנה חיבוק וחיוך וירטואליים ועם זאת הכי אמיתיים שיש, לקבל מהאור שלה.. ופתאום זה נגמר. לא קיים, לפחות במציאות שלי. ואני רוצה להבהיר שאין בדברים שלי ביקורת או שיפוטיות, לא כלפי תחושות האבל והאובדן וגם לא כלפי מי שלא מרגיש אותו. התחושות האלו הן מאוד אינדוודואליות ולכל רגש/תחושה/אמונה יש מקום.

 

[snoopytush]

 

[פרי מגדים]

תודה נטע על דבריך

 

[ferrytale]

לגבי הלמה כולם מתאבלים...

העניין המרכזי הוא הידיעה שאותו אדם (ואני מדברת על כל אדם שהייתה לך אינטראקציה כלשהי איתו ביום יום, לא בהכרך גילי) לא יוכל לדבר איך יותר, גם אם מאוד תירצי, לא תדברו, לא תוכלי לשאול אותו איזו שאלה, להתייעץ, או כל דבר דומה.. מה שמביא לסוג של חלל ריק כזה.. יחד עם החלל הזה, מתחזקת תחושה של געגוע, לאדם, לדרכו, להומור שלו שפתאום עם הזמן, חסר יותר ויותר.. לכן "מתאבלים", הכל כחלק מההבנה שבקדימה לא יהיה דבר, רק באחורה, בעבר...

 

[פרי מגדים]

אהבתי את המשפט הכל כך

מדוייק: " לכן "מתאבלים", הכל כחלק מההבנה שבקדימה לא יהיה דבר, רק באחורה, בעבר..."

 

[ferrytale]

 

[kagome10]

לא כולם מתאבלים

ומדהים איך אפשר לא להקשיב.

 

[אור ואהבה תמיד]

זה חשוב להיתאבל....

לפחות אצלי,כדיי להוציא את הבכי ואת התיסכול והכעס. אצלי זה נמשך אוליי יומיים ועובר ואז אני הופכת את זה,לדבר שמח כי החיים נמ שכים וניפגשים בגילגולים שונים. אל תרגישי אשמה,כל אחד ודרך ההיתאבלות שלו. הדרך שלך היא לשמוח וזה בסדר. שיר

 

[שושנת קהיר]

כיוון שאנחנו בגוף אנושי

וכיוון שכך אנחנו נקשרים איש לרעהו. וכשאותו אחד חסר, זה כואב. לאו דווקא מקרה של מוות. גם במקרים של פרידה זמנית. במקרה של מוות, כיוון שזו פרידה עד סוף הגלגול, הכאב הוא אחר. אני לא חושבת שזה משהן שניתן למדידה והשוואה בין איש לרעהו. לזה אני מסכימה. כל אחד חווה כאב בצורה שונה. לא יודעת לענות אם זה טבעי. מה שכן, זוהי חוויה שמשותפת להרבה אנשים סביבי. אגב, לא רק לגבי אנשים. אנחנו נקשרים גם לבעלי חיים וגם לחפצים. וגם חסרונם של אלו, מהווה טריגר לכאב.

 

[פרי מגדים]

"בכל פרידה יש אבק של מוות"

אומר הפתגם.

 

[kagome10]

לא אלו התשובות להן פיללתי

השאלה שלי היא לא למה מתאבלים, אלא למה כאן מתאבלים ושם לא. למה יש כאלו שמקבלים את המוות השלווה, באהבה, וכאלו שלא. החוויה משותפת להרבה אנשים *סביבך, סביבנו*. השאלה היא אם כדאי שזה יקרה. אם זה מצב בריא או לא.

 

[snoopytush]

את רצית כנות לא? זה תשובות כנות

כשענו לך למה מתאבלים ענו לך את הסיבה בגינה מתאבלים על גילי גם

 

[kagome10]

זו לא האמת הנכונה

כולם פה ענו לי בתור אנשים פרטיים, מנקודת מבט פסיכולוגית. אני מחפשת את נקודת המבט הסוציאולוגית, אנתרופולוגית. מבינה?

 

[רונית 1411]

אם את מחפשת את נקודת המבט הזו

אז ייתכן שבכך שאנשים מתאבלים, הם נותנים לעצמם אפילו בתת המודע, סוג של תחושה שלחייהם יש משמעות, כלומר שלא סתם מתקיימים ומתים, אלא משהו נשאר, מישהו נשאר לזכור אותם, הם לא נעלמים... קמצוץ מהם נשאר בזכרון הקולקטיבי ובכך גם בקיום...

 

[kagome10]

יותר משמעניין אותי למה אנשים מתאבלים

אני רוצה להבין למה הם לא יודעים בעצמם למה הם מתאבלים. אני בטוחה שאם אינדיאני מתאבל על אשתו המנוחה, וישאלו אותו למה, הוא יאמר שכואב *לו* שהוא נשאר לבד. ויכול להיות שהוא קצת יתבייש באגואיזם שלו. ואולי הוא לא יתאבל אלא ישמח על כך שאשתו נמצאת בעולם טוב יותר. אני מתפלאת, למה פה, במעוז בהרוחניות הישראלית, במקום שבו כולם יודעים שלחיים יש משמעות, שיודעים שגילי נמצאת בעולם טוב ומופלא, מתאבלים כל כך? אני שמחה בשבילה. באמת. ואני לא מתאבלת. ולפי כל חוקי ההיגיון, רובכם אמורים להרגיש כמוני. אז למה? אם לקחת שתי קבוצות, אחת של חברות שבטיות, העוזבים, ושנייה של החברה המערבית, הלקחנים, כולנו נולדנו לשנייה. ורובנו אימצנו אמונות של הקבוצה הראשונה. אז למה רובנו עדיין מתנהגים כמו אנשי החברה המערבית, כשזה נוגע לדברים החשובים באמת?

 

[snoopytush]

אני לא מבינה אבל הם כן יודעים

למה הם מתאבלים והם גם כתבו לך במפורש למה מגעגועים , מתחושת חסר. באמת שאני מבינה את ההגיון שלך אבל למה את מצפה שכולם יחשבו ככה ומי שלא אז הוא טועה? אני לא חושבת שיש טועה וצודק ובדברים כאילו. וגם אם האבל הוא יותר בשביל המשפחה מאשר בשביל הנפטר מה רע בכך?