הגעתי במקרה
אחרי דוקטורט ופוסט-דוקטורט בארץ חיפשתי משרה אקדמית. מחמש אוניברסיטות בישראל שמעתי את אותה תשובה: "אין תקנים" (מחלקה אחת היתה מוכנה לשקול, אבל גם הם וגם אני הגענו למסקנה שאין בינינו התאמה. במקום אחר הציעו לי עבודה כמורה מן החוץ- 8 חודשים בשנה ללא תנאים סוציאליים וכו'). במקביל פניתי להרבה משרות במקומות שונים בעולום (בעיקר בארה"ב, קצת באירופה ושני מקומות בקנדה)- להערכתי כמה עשרות משרות. מאוניברסיטת טורונטו הזמינו אותי לראיונות ובעקבותיהם הציעו לי משרה. במקביל היתה לי הצעה לפוסט-דוק שני עם אופציה למשרה אחרי שנה (אם שני הצדדים יהיו מעוניינים) בפניקס, אריזונה. החלטתי ללכת על טורונטו ואני לא מצטער לרגע. לא חשבתי על הגירה לשם הגירה, אלא חיפשתי סוג מסויים של משרה. במקרה יצא שהמשרה הזאת היא בטורונטו. הדברים שאני הכי אוהב כאן הם הרב-תרבותיות, הסובלנות וקבלת השונה והאחר (גם אם לפעמים זה מעושה, ואחרי כמה זמן לומדים לזהות זרמים מתחת לפני השטח). יש שמירה על איזון בין העבודה לחיים- לא מצפים ממך לעבוד שעות מטורפות וסופי שבוע ויש יותר זמן למשפחה. בעבודה שלי בכלל, אני אחראי לעצמי. אף אחד לא בודק כמה שעות אני במשרד וההערכה היא רק לפי ביצועים. כמובן, אני חייב להיות נוכח כשאני מלמד ויש קצת חובות אדמיניסטרטיביות וישיבות למיניהן, אבל בכללי לא בודקים אותי לפי נוכחות. אני אוהב את זה שבמערכת החינוך כאן יש אוירה רגועה ולא תחושה של שדה קרב (הייתי מורה בארץ במשך 4 שנים), כבוד למורה, וטיפול בבעיות של אלימות (היה אצלנו בכתה של אחד הילדים מקרה של הצקות מתמשכות למספר ילדים בשנה שעברה. דברים "קטנים" שבארץ אפילו לא היו מתייחסים אליהם כאלימות אבל הפריעו מאד לילדים המוצקים. ברגע שזה הגיע למנהלת היא טיפלה בנושא בצורה יוצאת מן הכלל- לא רק ברמת הענישה אלא בעיקר בפעילות חינוכית.). וכפי שענו לך גם אחרים: אני קורא בכאב חדשות מהארץ וחש שמדינת ישראל הולכת בכיוון מאד לא טוב. גל החקיקה האחרון שכל מטרתו להגביל את חופש הביטוי של מי שמתנגד לדעת אלו שבשלטון, המתקפה על האקדמיה והחופש האקדמי. כל זה לא ממש עושה חשק לחזור. אני חושש שישראל נמצאת כבר בעיצומו של מדרון חלקלק שמוביל למשטר פשיסטי, וייתכן מאד שעברה כבר את נקודת האל-חזור שבה עוד אפשר לתקן מבפנים. ובכל זאת, אני לא שולל אפשרות לחזור לארץ. לאשתי היה קשה מאד למצוא כאן עבודה. אנחנו ארבע שנים כאן ורק הקיץ היא קיבלה סוף סוף עבודה חלקית ועונתית בתחום העיסוק שלה. עדיין הרבה מתחת לרמה שבה היתה מועסקת. המשפחה חסרה לנו וההורים לא נעשים צעירים. הבן קשור מאד לבני הדודים בארץ (שאיתם גדל כמעט כמו אחים) למרות שהזמן והמרחק עושים את שלהם. הרבה פעמים בסופי שבוע הוא משחק עם הבן דוד: שניהם משחקים ביחד ברשת ומדברים בסקייפ תוך כדי. מבחינתי השנה הקרובה היא שנה מכריעה. בעוד כשנה אני אמור להגיש את התיק לוועדת קביעות. אם לא אקבל קביעות, סביר להניח שהכיוון יהיה חזרה ארצה. אם כן, נצטרך להחליט סופית האם טורונטו היא המקום שבו אנחנו רוצים להמשיך את חיינו או לנסות שוב לקבל משרה אקדמית בארץ (מה שעשוי להיות קל יותר עם הצעת קביעות מאונ' טורונטו).
