שאלות כלליות

drz400e

New member
אני חושב שאתה צודק. יש ישראלי-קנדי

ולמרות שפיזית אני לא חלק מהקבוצה הזו , ואחוז החברים הקרובים שלי שהוא לא מהקבוצה גדול משמעותית מאלה שכן, אני שייך לה , דרך הפורום. מה שכן , אני בהחלט רואה את ההבדל בין הישראלים , לישראלים הקנדים. הפורום הוא מקום מעולה לראות גם את ההבדלים , וגם את השינויים שעוברים על אנשים לאורך הזמן. את ההבדל הכי גדול רואים בין אלה שבאו מקרוב , לאלה שחוגגים כאן כמה שנים טובות.
 
איזו תמימות!


אתה אולי לא מודע לכך, אבל אתה כבר הרבה זמן לא בוחר את החברים שלך לבד. תעשה מדגם בין החברים שלך, ותגלה שאת רובם הכרת דרך הילדים. אולי פה ושם גם בעבודה, אולי שכן או שניים, אבל הרוב דרך הילדים. ככה זה. אם אתה רוצה חברים ישראלים קנדים, שים את הילדים שלך בבית ספר יהודי. עכשיו לך תגיד תודה לילדים על חיי החברה שהם סידרו לך.
 

drz400e

New member
הפוך דוקא במקרה שלי

אני עברתי לשכונה שאותה הכירו לי כמה חברים שלי. עכשיו הילדים שלהם חברים של הילדים שלי.... (ואת החברים האלה הכרתי דרך מועדון האופנועים שלי).
 
כל מניע לשינוי, ניתן להגדירו כבריחה מכישלון

זאת גישה שלילית. לעומת זאת, מי שרואה דברים בצורה חיובית, יגדיר את המניע שלו לשינוי כרצון לשיפור ולא כבריחה מכישלון. זה עניין של הרגשה, לא של עובדה. מקום נכון? האם ישנו דבר כזה? שוב, זה עניין סובייקטיבי לגמרי. אז אני לא "יורד" על זה שהודה בכשלון, אלא מנסה לעודד אותו, ולהציע לו גישה שונה לעובדות חייו.
 

drz400e

New member
בדיוק , הכל עניין של הגדרה

אבל הגדרות הן הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה מנסה להחליט , או לעשות משהו. ואם תגדיר דברים ככשלון , ההגדרה תעצור אותך מלעשות עוד. אני מאמין גדול ברעיון שאין בעצם כשלון. כל דבר ש"לא מצליח" הוא רק שיעור , בדרך ל"הצלחה" (כלומר להשגת המטרה שלך) ,או פשוט לראיה יותר רחבה של עצמך והעולם. אבל משהו שקופץ לי לעין בהודעות שלו היא לא ההגדרה העצמית שלו , אלא הרעיון שבעצם כולם "נכשל" , אבל מסתירים את זה. זה מין סוג של תירוץ . במקום ללמוד מה"כשלון" , הוא טוען טענה יותר קיצונית , והיא שבעצם אי אפשר "להצליח" , כיון שלמעשה גם מה שנראה כהצלחה הוא בעצם הסתרה של "כשלון". כלומר , הוא אולי "מודה" , אבל בגדול אומר לעצמו שזה בסדר , לא כי הוא יכול ללמוד מזה גסרים , אלא כי כולם "נכשלו" , והם אשמים כי יצרו לו מצג שווא של "הצלחה". זה לא הוא , זה אנחנו....
 

ZFC

New member
לרצות עתיד טוב יותר לילדים שלך זו בריחה? זה

כישלון? אולי כישלון של המדינה אותה אתה עוזב... אנחנו עזבנו את ישראל ועברנו לקנדה כדי להבטיח עתיד טוב יותר לילדינו. עתיד נטול אלימות, מתח, לחץ קיומי וצבא. באווירה הקיימת בישראל לא היינו מעוניינים שהילדים שלנו יגדלו. אנחנו לא צופים עתיד בטחוני וחברתי טוב למדינת ישראל ולכן זה לא מקום טוב בעינינו לילדינו. למזלינו בנתונים שלנו יש לנו את החופש לבחור משהו שהוא כרגע בעינינו טוב יותר. לא מדובר בבריחה כי אם בחירה בעתיד טוב יותר בהיבטים החשובים לנו
 
אני חושב שעמי וינהאוז היה מפרש את זה ככישלון

הוא היה אומר שנכשלת בהשגת תנאים טובים לילדייך בארץ. שלא הצלחת למצוא להם ג'וב לא-קרבי בצבא, שנכשלת בהתעשרות ובהשגת חינוך פרטי טוב לילדים בארץ. הנקודה שהדגשתי בתשובתי לעמי היא שאם רוצים, ניתן לראות כישלון אפילו בהצלחה ובמזל.
 

drz400e

New member
יש כאלה שלוקחים את זה עוד צעד

כבר שמעתי דיעות קיצוניות שטוענות שכל המין האנושי הוא כשלון אבולוציוני....
 
מסכימה

אם לא היינו כישלון אבולוציוני היינו כולנו אנג'לינה ואתם הייתם כולכם בראד. חבל, לא יצא. אולי בפעם הבאה.
 
היקום כולו כשלון אחד גדול.שאל את סטיבן הוקינג

מה כל המרחקים האלה שאי אפשר לעבור אותם. צריך יקום קטן ויעיל יותר.
 
כשלון אינו רק מושג יחסי

מכל שלושה פוסט דוקטורנטים ב MIT רק אחד יצליח למצוא משרת מחקר בארץ, השניים הפחות טובים יוכלו לבחור בין משרת מחקר באוניברסיטה צפון אמריקאית מכובדת לבין שינוי כיוון בחיים ומעבר להייטק בארץ. ניתן להתוכח מי מבין השלושה הצליח הכי פחות אבל ברור לחלוטין מי הצליח הכי הרבה. מבין שלושה חברים שעברו את הצ'ק 15 בקורס טיס, אחד הוסב לנווטים , השני סיים במגמת קרב והשלישי הודח, הראשון מנהל עכשיו סטארט-אפ השני טייס באל-על ורק השלישי, שההצלחה לא קשרה אותו למקום מצא את עצמו במדינה חדשה. ניתן להתוכח מי מבין השלושה הצליח הכי הרבה אבל ברור לחלוטין מי הצליח הכי פחות. להצלחה יש תכונה נבזית, היא קושרת אותך למקום, אם בגיל שלושים אתה במסלול המראה בארץ אין סיכוי שתפזול לחו"ל, אם אתה בגיל שלושים והחיים לא מסתדרים לך כמו שציפית חו"ל הוא אופציה נהדרת.
 

WarrenBuffett

New member
ניתוח אינטליגנטי - מסקנות שגויות.

הצלחה (קריירה/כלכלית) יכולה להיות אופטימלית אם היא מתרחשת במקום בו אתה מעוניין לחיות ובו אתה רואה עתיד למשפחתך. מה יעזור לך לקבל משרת מחקר בארץ או להיות טייס באל-על או מנהל סטארט-אפ ישראלי, אם אתה רואה איך המדינה שלך בדרכה לאבדון. ההצלחה במקרה הזה היא דווקא מלכודת פתאים בגן עדן של שוטים.
 

ZFC

New member
פשוט לא נכון!

הטייס באלעל או הסטארטאפיסט או החוקר באוניברסיטה (הם המצליחנים כן? מקווה שלא טעיתי) יכול להחליט שכל ההצלחה המקצועית לא שווה לו את האווירה שיש סביבו, את הכפייה הדתית, את החברה שהילדים שלו מסתובבים בה, את הליכתו של הבן לצבא ואולי זה לא שווה לו מבחינות אחרות. הוא יכול להחליט שהוא עוזב את ההצלחה שלו ועובר למדינה אחרת בתקווה לשחזר הצלחה דומה או פחותה אך בצידה יתקיימו הדברים האחרים שבישראל חסרו לו ובמדינה החדשה קיימים. שום דבר לא קושר אותך למקום אלא אם כן אתה מחליט להיקשר למקום או שאתה לוקה בקיבעון. להישאר זו גם החלטה כמו ההחלטה לעזוב ולעבור למדינה אחרת. שתיהן החלטות מודעות בד"כ שנעשות אצל כל אחד ממערכת שיקולים אישית. יש כאלו שהמניע הוא כישלון במקום אחד ויש כאלו שהמניע הוא אחר. נכון, אפשר להחליט להישאר ולשנות המדינה מבפנים. אני באופן אישי לא מוכן לבזבז את החיים שלי על כך (יש לי רק סיבוב אחד על פני האדמה) ולא מוכן בינתיים לסכן את ילדי. הצלחה מקצועית היא לא ההצלחה היחידה בחיים ויש אנשים שבפירוש מוותרים עליה לטובת משהו אחר.
 
אספר לך על עצמי,ותאמר לי אתה אם זה היה כישלון

בשנת 1976 הייתי בשירות קבע בחיל האוויר, קצין , מהנדס אווירנאוטי. כשסיפרתי שאני הומוסקסואל, ביטלו את החוזה איתי בצורה חד-צדדית, וגרשו אותי מהצבא. בגלל הסיווג הבטחוני לא הרשו לי לעבוד בארץ בשום תעשייה הקשורה למטוסים. באתי לקנדה ללמוד לתואר שני, מצאתי עבודה, הכרתי בן זוג, התאזרחתי פה, בנינו בית וקריירה של עשרות שנים. לפי מילון המושגים שלי, כל הסיפור הזה נקרא A blessing in disguise איך אתה קורה להשתלשלות העניינים הזאת?
 
לגבי הדוגמא הראשונה שלך

בוא נניח שהשניים שלא מצאו משרת מחקר בישראל בחרו באופציה של אוניברסיטה צפון אמריקאית מכובדת. סביר להניח שהאוניברסיטה שלהם מדורגת גבוה יותר מכל אוניברסיטה ישראלית בכל דירוג בינלאומי של מוסדות אקדמיים (עם כל הביקורת שיש לי על הדירוגים האלו שאף אחד מהם לא מושלם). המשאבים העומדים לרשותם- תקציבי מחקר, ספריות, נגישות לכנסים- רבים בהרבה מזה של החוקר הישראלי. עומס ההוראה שלהם נמוך יותר והמשכורת שלהם ביחס ליוקר המחיה ורמת החיים שלהם גבוהות יותר. אם זה כישלון הוא רק של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל שסובלת ממחסור חמור בתקנים ואינה מצליחה לקלוט לתוכה מספיק אנשים מוכשרים.
 

electrolite15

New member
אתה צודק חלקית

מי שבמסלול המראה בישראל (או למעשה בכל מדינה אחרת) עם קריירה בטוחה ומשכורת גבוהה + הטבות יעשה טוב חושבים לפני שיעזוב לעתיד לא בטוח כי אם לא ילך בארץ החדשה יש לו יותר מה להפסיד לעומת זאת יש הרבה משתנים שלא לקחת בחשבון. השערת המחקר שלך היא שאם אדם מצליח בישראל (עוד לא הגדרת מה היא הצלחה: כסף? מעמד? כבוד?) אז אין לו מה לחפש בחו"ל. כמובן שזו הנחה פשטנית. אתה לא מתייחס בהשערה שלך לכל מיני משתנים בלתי תלויים אחרים כמו למשל: גיל (אנשים צעירים - כן גם סביבות ה 40 זה עדיין צעיר) נוטים להיות הרפתקניים יותר ולכן קיים סיכוי שגם בהינתן "הצלחה" בישראל יעזבו למקום אחר. לא סיבה ראציונלית אומנם רקע (אנשים שגדלו בבתים בו דובר רבות על עזיבת הארץ כבר מילדות) לא סיבה ראציונלית אבל בהחלט קיימת וגם העדפות אישיות (אני למשל אוהבת נופים ירוקים, אדריכלות נאה וכו' וישראל מבחינתי מכוערת - אין כמעט שטחים ירוקים, צורת בנייה, במיוחד זו של שנות ה-50, 60 ו-70 מזעזעת וזה משפיע מאד על רווחתי הנפשית כאשר אני הולכת ברחוב ורואה רק כיעור. זו סיבה לא ראציונלית בשביל לעזוב אלא רגשית אבל עליי היא משפיעה מאד אז מבחינתי היא רלוונטית ואת זה ישראל לעולם לא תוכל לתת לי לא משנה איזו קריירה הייתה לי בקשר לדוגמה שנתת עם MIT, צר לי לבשר לך שיש הרבה חוקרים ישראלים שמאד מצליחים בארה"ב אך לא חוזרים לישראל בגלל שאין תקנים ואים תקציבי מחקר שהן דווקא סיבות מאד ראציונליות (אולי יש גם עוד סיבות רגשיות ע"ע עדפות אישיות) לדעתי הפוסטדוק שחזר לארץ הצליח הכי פחות. לאלה שנשארו בארה"ב תהיה אפשרות להתקדם יותר במחקר שלהם עם ראש שקט לעומת הישראלי שחזר
 

mapleleaf

New member
ממש לא במקרה שלי ועוד רבים אחרים.

לא באתי לכאן כדי לחפש כסף, עזבתי עבודה מכובדת בישראל כי לא ראיתי שם עתיד. אולי הישראלים שאתה מכיר הם אלו שבאו לכאן לעבוד שחור, להרוויח כסף ואז לחזור אבל זה לא רוב, זה מיעוט.. רובנו כאן מסיבות אחרות לגמרי, בעיקר תרבות, חופש דתי ואיכות חיים.
 
הגעתי במקרה

אחרי דוקטורט ופוסט-דוקטורט בארץ חיפשתי משרה אקדמית. מחמש אוניברסיטות בישראל שמעתי את אותה תשובה: "אין תקנים" (מחלקה אחת היתה מוכנה לשקול, אבל גם הם וגם אני הגענו למסקנה שאין בינינו התאמה. במקום אחר הציעו לי עבודה כמורה מן החוץ- 8 חודשים בשנה ללא תנאים סוציאליים וכו'). במקביל פניתי להרבה משרות במקומות שונים בעולום (בעיקר בארה"ב, קצת באירופה ושני מקומות בקנדה)- להערכתי כמה עשרות משרות. מאוניברסיטת טורונטו הזמינו אותי לראיונות ובעקבותיהם הציעו לי משרה. במקביל היתה לי הצעה לפוסט-דוק שני עם אופציה למשרה אחרי שנה (אם שני הצדדים יהיו מעוניינים) בפניקס, אריזונה. החלטתי ללכת על טורונטו ואני לא מצטער לרגע. לא חשבתי על הגירה לשם הגירה, אלא חיפשתי סוג מסויים של משרה. במקרה יצא שהמשרה הזאת היא בטורונטו. הדברים שאני הכי אוהב כאן הם הרב-תרבותיות, הסובלנות וקבלת השונה והאחר (גם אם לפעמים זה מעושה, ואחרי כמה זמן לומדים לזהות זרמים מתחת לפני השטח). יש שמירה על איזון בין העבודה לחיים- לא מצפים ממך לעבוד שעות מטורפות וסופי שבוע ויש יותר זמן למשפחה. בעבודה שלי בכלל, אני אחראי לעצמי. אף אחד לא בודק כמה שעות אני במשרד וההערכה היא רק לפי ביצועים. כמובן, אני חייב להיות נוכח כשאני מלמד ויש קצת חובות אדמיניסטרטיביות וישיבות למיניהן, אבל בכללי לא בודקים אותי לפי נוכחות. אני אוהב את זה שבמערכת החינוך כאן יש אוירה רגועה ולא תחושה של שדה קרב (הייתי מורה בארץ במשך 4 שנים), כבוד למורה, וטיפול בבעיות של אלימות (היה אצלנו בכתה של אחד הילדים מקרה של הצקות מתמשכות למספר ילדים בשנה שעברה. דברים "קטנים" שבארץ אפילו לא היו מתייחסים אליהם כאלימות אבל הפריעו מאד לילדים המוצקים. ברגע שזה הגיע למנהלת היא טיפלה בנושא בצורה יוצאת מן הכלל- לא רק ברמת הענישה אלא בעיקר בפעילות חינוכית.). וכפי שענו לך גם אחרים: אני קורא בכאב חדשות מהארץ וחש שמדינת ישראל הולכת בכיוון מאד לא טוב. גל החקיקה האחרון שכל מטרתו להגביל את חופש הביטוי של מי שמתנגד לדעת אלו שבשלטון, המתקפה על האקדמיה והחופש האקדמי. כל זה לא ממש עושה חשק לחזור. אני חושש שישראל נמצאת כבר בעיצומו של מדרון חלקלק שמוביל למשטר פשיסטי, וייתכן מאד שעברה כבר את נקודת האל-חזור שבה עוד אפשר לתקן מבפנים. ובכל זאת, אני לא שולל אפשרות לחזור לארץ. לאשתי היה קשה מאד למצוא כאן עבודה. אנחנו ארבע שנים כאן ורק הקיץ היא קיבלה סוף סוף עבודה חלקית ועונתית בתחום העיסוק שלה. עדיין הרבה מתחת לרמה שבה היתה מועסקת. המשפחה חסרה לנו וההורים לא נעשים צעירים. הבן קשור מאד לבני הדודים בארץ (שאיתם גדל כמעט כמו אחים) למרות שהזמן והמרחק עושים את שלהם. הרבה פעמים בסופי שבוע הוא משחק עם הבן דוד: שניהם משחקים ביחד ברשת ומדברים בסקייפ תוך כדי. מבחינתי השנה הקרובה היא שנה מכריעה. בעוד כשנה אני אמור להגיש את התיק לוועדת קביעות. אם לא אקבל קביעות, סביר להניח שהכיוון יהיה חזרה ארצה. אם כן, נצטרך להחליט סופית האם טורונטו היא המקום שבו אנחנו רוצים להמשיך את חיינו או לנסות שוב לקבל משרה אקדמית בארץ (מה שעשוי להיות קל יותר עם הצעת קביעות מאונ' טורונטו).
 
למעלה