שאלה

[arielamir17]

שאלה

בני בן 15 וזה שנים שאנחנו והוא מעריכים שהוא אספרגר קל.
לא הלכנו לאיבחון.
השאלה למה בעצם ללכת לאיבחון?
אוקיי יגידו יש לו אספרגר איפה לו זה יעזור בחיי היום יום?
אוקיי יגידו אתה אספרגר מה ולאן עושים עם זה?
כרגע הוא במסגרת רגילה מבחינה לימודית מתמודד מצוין.
מבחינה חברתית הרבה הרבה הרבה פחות.
מודע לקשיים שלו.
יש לי הרגשה שאני מדלגת על איבחון ואחפש לו הנחיה בכישורי חיים.
הוא צריך ללמוד איך לא להיות רגיש כל כך?
האם הידיעה שאני אספרגר תקל?
אין לי בעיה עם איבחון , רק שאני מחפשת דרכים ולא מוצאת באיבחון דרך.
כשהיה אילם סלקטיבית לא היססנו ללכת למטפל שעזר בציק צק לדלג על זה.
מה שמנסה לומר אין לי בעיה עם מטפלים/מאבחנים אני רק מחפשת איזו טובה תצא לנו מזה.
היום משהי סיפרה בפייסבוק את סיפור האספרגר שלה שאלתי אותה את השאלה ולא קיבלתי תשובה ששכנעהאותי ללכת לאיבחון.
אשמח לשמוע את דעתכם ונסיונכם ולשמוע איך האיבחון עזר.
תודה

 

[אופטיסימיסט]

שני צדדים למטבע

אבחון יכול לתת מענה סופי לשאלות ותהיות שעולות במשך השנים ולשים קץ לתחושת אי הוודאות, גם אם היא קלה. מאידך, בצד השני של המטבע יש בהחלט לשקול מה שכתבת, בנך מתמודד מצויין מבחינה לימודית, לא כל כך מבחינת חברתית - והחותמת שעשויה להיצמד אליו אחרי האבחון לא בהכרח תעזור.

בסופו של דבר זה שיקול של תועלת מול המחיר. אם בנך יאובחן על רצף האוטיזם הוא יהיה יזכאי לטיפולים ועזרה מסובסדת במידה כזו או אחרת, שהוא אינו זכאי להם כעת. מצד שני, זה עלול לפגוע בו בגיל כזה ולהוריד מבטחונו האישי אף יותר

 

[רואה 6 6]

הערה אחת,בטיפול בילדים יש השתתפות של הקופות

גם אם פחות גבוהה משל ילדים אוטיסטים,בהתאם למכתבי הרופא וההמלצות הרגילות (של איש חינוך למשל או פסיכולוג המוסד).

 

[dina199]

יכולה להיות בעיה כשא"ס לא מאובחן

'מתמודד מצויין מבחינה לימודית' . קודם כל אם הוא חייב 'להתמודד' - אולי לא הכל מצויין .
ודבר יותר חשוב - לימודים זה לא הכל בחיים .לפעמים א"סים מסתירים תחת הצלחה בלימודים קשיים הרבה יותר גדולים. ובמקרה כזה שירות צבאי למשל עלול להיות אפילו מסוכן.

 

[TikvaBonneh]

אני הייתי במצב הזה, בגיל 14

כבר כמה זמן חשבתי שהוא על הגבול של הספקטרום,
הוא היה תלמיד מצטיין, ילד מחונן, מתקשה חברתית אבל בסה"כ צף על המים עם חבר טוב אחד בכיתה ועוד אחד בכיתה המקבילה.
התיעצתי עם פסיכיאטרית, והיא אמרה לי:
עובד, למה לגעת.
המצב שלו כל כך טוב, לא כדאי לשנות,
אם תאבחנו אותו, בבית הספר שלו יכולים להגיד לך שלא רוצים אותו יותר...
כמה חודשים אחר כך התחילה שנת הלימודים של כיתה ט.
החבר הטוב מהכיתה עבר דירה, והילד שלי התחיל להרגיש מבודד בכיתה.
באותו זמן, גיל ההתבגרות הגיע סוף סוף.
היה לו קצת פחות כיף להסתובב עם אמא ועם האחים הקטנים, והוא הרגיש יותר בודד.

במקביל, הדרישות הלימודיות עלו. כמות שיעורי הבית, כמות החומר הנלמד.
קשיי הלימוד שעליהם פיצה כל השנים בעזרת האינטיליגנציה הגבוהה שלו, התחילו להרים ראש.
למשל - בר לא מספיק לזכור כל מה שהמורה אמרה בשיעור. יש יותר מידי חומר, ובמבחן צריך כשעונים על שאלות לסכם את העיקר, כי אין כבר זמן לכתוב הכל.
והילד שלנו נסחף הרבה פעמים לפרטים וסוטה מן העיקר.
התחילו להגיע ציונים לא כל כך טובים, והביטחון העצמי ירד.
הילד נכנס לדיכאון, עבר משבר ממש קשה.
לא הייתה ברירה אלא לאבחן אותו.
בעקבות האיבחון התחלנו תכנית שילוב יחידני. בעזרת התמיכה הוא הצליח לסיים את החטיבה, אבל הוא עדיין לא לגמרי יצא מהמשבר ומהדיכאון.
בסופו של דבר העברנו אותו באמצע כיתה י לחינוך מיוחד.
בחינוך המיוחד הוא פורח מבחינה חברתית. יש לו המון חברים, הוא משחק איתם בהפסקה, נפגש איתם אחר הצהריים. יש לו חברה כבר כמעט שנה.
הוא אמר לי שאם הוא לא היה עובר, הוא היה מפספס את גיל ההתבגרות.
עכשיו נחזור אלייך.
מה יתן איבחון?
קודם כל, תשובות.
אולי הבן שלך לא אספרגר.
אני מכירה מקרה שההורים חשדו, אבל הילד לא היה בספקטרום, הם קיבלו באיבחון הפסיכולוגי המלצות לטיפול, הילד קיבל עזרה, שיחות, והתחיל להרגיש הרבה יותר טוב, והבעיות החברתיות נפתרו.
כדאי לדעת את זה.
אם התשובה תהיה שהוא אכן על הספקטרום, תהיי עם יד על הדופק.
אספרגר שונה מאילמות סלקטיבית. אין טיפול שיעזור לו לדלג על אספרגר.
אבל אם יתחילו קשיים לימודיים, תהיה לכם זכאות לסייעת ולהתאמות רבות - למשל 50% הארכת זמן.
וזה יתן לכם גם עוד אפשרויות לשקול במעבר לתיכון.

 

[פרח לי יפה ורוד]

מצד שני

אבחננו ילדה עם אספרגר קל.
בעקבות זאת קיבלה טיפולים מתאימים והמצב השתפר מאוד וגם יש הסברים לשאר הקשיים-אבל לא תמיד יידע מה לעשות.
מסתדרת בכיתה רגילה בלי סייעת (אבל עם עזרה אחרת בביה"ס).
מצד שני רצינו להעביר בי"ס ולא רוצים אותה בגלל האבחון.
אז-בגיל שלה זו הדרך לקבל עזרה שלא היינו מצליחים לקבל בלי זה.
מצד שני בגיל 15 עד שיעשו אבחון יישארו להם אולי שנתיים לקבל זכויות ואולי זה לא שווה את המחיר-שיישקלו.

 

[dina199]

אני לא ביקשתי זכויות

כי בזמנינו (לפני 10 שנים) לא היה סיכוי לקבל משהו מביטוח לאומי וקופות חולים לא טיפלו בא"סים.
אבל עדיין האיבחון עזר , למרות שהיה בגיל 14 .
אולי 'למזלינו' היו לו קשיים בלימודים לכן היתה פחות התלבטות לאבחן ולעביר בית ספר (בית ספר רגיל היה פשוט סיוט).
אז בזכות האיבחון הוא למד בתיכון פרטי לחינוך מיוחד (וקיבלנו השתתפות בשליש משכר לימוד אחרי ועדת השמה - זו למעשה הזכות היחידה שהוא קיבל

) , ובזכות התיכון הוא למד כישורים חברתיים, עשה בגרות מלאה והתגייס לצבא בהתנדבות.
אז אני מאוד בעד איבחון.
וגם אין לי מושג מה זה 'אספרגר קל'

. עוד לא נתקליתי במישהו שאמר שיש למישהו 'אספרגר קשה'

 

[TikvaBonneh]

זה לא בטוח שזה בגלל האיבחון

את הבן שלי לא רצו כי הוא נראה להם מוזר... הוא עוד לא היה מאובחן

 

[פרח לי יפה ורוד]

הבת שלי לא נראית מוזרה

רק בעבר נראתה בישנית.
הם לא פגשו אותה בכלל.
רק דיברתי עם היועצת בטלפון,

 

[dina199]

אז מי צריך מקום שמסרב לקבל

ילדים רק כי יש להם אבחון כלשהו ?

 

[פרח לי יפה ורוד]

כי זה בית ספר מצוייו

שלדעתי מאוד מתאים לילדה.

 

[dina199]

ואיך זה מסתדר עם הסירוב שלהם ?

האם זה לא מוריד מהמצויינות שלהם ומההתאמה שלהם לילדה ? הרי הם אפילו לא ראו אותה.

 

[פרח לי יפה ורוד]

מסתדר

כי אנשים כולל יועצות חושבים שהם יודעים מה זה אספרגר לפי מקרה פרטי זה או אחר שראו בעבר.

 

[arielamir17]

בנושא הלימודי

השנה סיים ט והכל עבר חלק. לקראת כתה י עבר לבי"ס שבו הכתות בנות 20 ילד ואת רוב המקצועות לומדים 10-12 ילד בכתה וכל אחד לומד בקצב ההתפתחותי שלו. כך שנראה שהנושא הלימודי די מטופל. הסיפור שלך הזכיר לי בכמה נקודות את הסיפור של בני בקטע החברתי היתה לו קבוצה חברתית מצוינת ואז אחת עזבה לקנדה אחת עזבה להרצליה אחד ליד נהריה והשני ליד כרמיאל ושנה שלמה הוא היה בודד עד שלאט לאט רקם יחסים חדשים כיום הוא בחוג שהוא מאוד מאוד אוהב ושם יש לו כמה חברים טובים

 

[dina199]

האם זה בית ספר פרטי ?

 

[arielamir17]

זה לא פרטי

 

[dina199]

אז איפה יש נס כזה עם כיתות קטנות ?

אם את מוכנה לענות, אפשר במסר .

 

[רונן שפירא1]

אני יכול להגיד לך על עצמי

אני תמיד נחשבתי לגאון של המחזור שלי, אפילו שהציונים לא היו משהו....
ככה זה נמשך בערך בכל מקום שבו הייתי - אפילו לא הייתי מודע לכך....
כולם טענו שאני אהיה פרופסור באוניברסיטה.
אבל שכחו שבדרך להיות פרופסור יש לא מעט דרך לעבור, ללמוד כללים חברתיים, לדעת להתארגן, ועוד.
רק בגיל 50 אובחנתי, ומאז אני רוכש כלים להתמודד....
אני כבר לא מדבר על אלה שבאיזה שהוא זמן הקשיים מתפוצצים להם בפנים וגורמים לדכאונות ועוד ורק אז הם מאובחנים כחלק מאשפוז...
ומבלי להפחיד אותך, אני תמיד התרשמתי עד כמה הפרופיל של המתאבדים בגיל הנעורים מתאים לפרופיל של אוטיסטים בתפקוד גבוה: תלמידים טובים או סבירים שאיש לא שם לב אליהם או שכולם חושבים שהם מסתדרים עד שהכל מתפרץ..... בלי לנסות להפחיד כמובן.
מאוד ממליץ על בית אחד בתל-אביב

 

[arana1]

ואפשרות שלישית,הכי לא פופולרית

כל התשובות כאן מניחות מטרה ברורה ודרך ברורה אליה
למשל
אספים רבים נתפשים כגאונים על ידי סביבתם אבל לא מצליחים למצות את כישוריהם בצורה שתעניק להם את התגמול שהחברה יודעת להקצות לבעלי כישורים "גבוהים"
כמו שרונן סיפר,אספי יכול להיות גאון שחבל על הזמן אבל בשביל להיות פרופסור צריך גם הרבה מאוד פוליטיקה
וזה תחום שבו אוטיסטים נכשלים ומכשילים את עצמם(וטוב שכך)

הרגישות באה כחלק מהחוכמה,ולא כפי שבדרך כלל מוצג כמשהו שמנוגד או מפריע לה
והצירוף המיוחד הזה גם מתבטא כאישיות וזהות שכללי החברה המוסכמים ודרכיה לא רק שלא מדברים אליה אלא שאף נורא מדכאים אותה
ולכן הנחיה בכישורי חיים
בדיוק כמו טיפול באילמות סלקטיבית
זה לא עוזר בכלל אלא רק מזיק

 

[TikvaBonneh]

נכון, החיים באקדמיה לא מתאימים לאוטיסטים

כל החלומות שלי על בן פרופסור... היו סתם חלומות מנותקים מהמציאות באקדמיה.
לגבי הנחיה בכישורי חיים, זה תחום ממש רחב, השאלה למה הכוונה.
את הבן שלי בשיעור כישורי חיים לימדו מה זה חשבון בנק ודברים כאלה.
צריך לבדוק כל הנחיה כזו לגופה.