שאלה שמציקה לי

ילד

גלית..... כשמחליטים לאמץ תינוק ולגדלו כאילו היה בשר מבשרנו אין ספק שהוא שלנו. עדרנו, דישנו השקנו הבטנו באהבה ואין ספק שהילד שפורח הוא שלנו. בשירשורים שיש כאן, כמו השרשור של רוני המתלבט... מדובר באישה שניזוקה במהלך לידה. נאמר לה שלא תוכל עוד להביא ילד לעולם. את (אם הינך אם מאמצת), או כל אמא מאמצת אחרת יכולה אוליי להבין את החששות שלה, הלבטים שלה לגבי אימוץ. אני לא איזו מומחית גדולה אבל זה נראה כאילו היא נמצאת בשלב הכחשה, שלב בו היא לא מוכנה "לקבל" את רוע הגזירה לגבי פוריותה. המשפט על ילד שהוא לא שלי..... לגיתימי במצב כזה. למרות זאת, אני בטוחה שבהכוונה נכונה, תמיכה מצד בן הזוג / משפחה, אפשר לעבור את התהליך הקשה הזה ולהגיע לכלל החלטה על אימוץ. אחרי שמחליטים לאמץ, ללכת על זה ולאמץ ילד... חבלי הלידה של תהליך האימוץ מבחינת ההתרגשות הם דומים לחבלי הלידה של הריון רגיל, לכן כשמקבלים את הילד הוא הופך אוטומטית להיות שלך, והאהבה אליו היא אהבה שאינה תלויה בדבר..... אמא היא אמא ולא משנה באיזו שפה אומרים את זה..... את צודקת - ילד מאומץ הוא ילד של אמא.....
 

or1

New member
צודקת ../images/Emo12.gif ../images/Emo35.gif בוודאי ../images/Emo13.gif

שלך !!! כמי שחוותה הריון של שנים ולידה של חודשים (שהסתיימו באימוץ שני בנים מקסימים) יכולה לומר לך ... שלך/ם הוא ! גלי לי .... מי שמח עם בצבוץ השן ראשונה ? <ובמכוון לא מזכירה לילות ללא שינה> מי התרגש מצעד ראשון? מהברה ראשונה? מי שמע לראשונה את המילה א מ א ?? < התשובות לשאלות הללו הן התשובה לשאלתך > אסיים במשפט עליו אני חוזרת בכל הזדמנות ילדיי הם שתי המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי בחיי ועל כך אני מודה להם יום יום. שבוע טוב
or1
 

עיניים

New member
../images/Emo141.gif סיפור על שתיל,,,,

כפי שפירסמתי לפני כמה חודשים בפורום אחר, בהקשר דומה.
סיפור על שתיל מוקדש היום ועיכשיו לכל האמהות-הלביאות ולילדיהן,,,,,
 

ירקרק

New member
הרהורים בעקבות השרשורים

מאז שבוע שעבר, בעקבות ההודעה שעסקה ב"אהבה מול ילודה", אני מסתובב מהורהר, מלא מחשבות -בעיקר פילוסופיות - חוקר ונובר במחשבתי במהות הזוגיות, במחויבות שלנו להקים דור-המשך, בהתמודדות - האושר האישי שלנו מול האושר שלהם, של הילדים שלנו. ועכשיו, כשקראתי את ההודעה של "גלית יחידה" (אכן יחידה ומיוחדת), והשרשורים שבאו בעקבותיה, מפי הורים מאמצים והורים ביולוגיים, וההארה הנפלאה של "אטיוד5", שלעניות דעתי הייתה נחוצה הדברים העלו בי שוב מחשבות… כשאנו אומרים "הילדים שלנו" ו/או "הילד הזה הוא שלי" מה זה "שלנו"?! זה רכוש שלנו? יש לנו בעלות עליו? מה המחויבות שלנו כלפיו? מה מותר לנו ומה אסור לנו? ואנחנו עצמנו, אנחנו שלנו? מותר לנו לעשות בעצמנו ככל העולה על רוחנו? עומד אדם על גג בנין ומאיים לקפוץ אל מותו מיד עטים עליו המשטרה ושאר שירותי ההצלה ומשקיעים משאבי ענק לא לאפשר לו לבצע את זממו ולהציל את חייו והוא עומד וזועק: אלו החיים שלי! מה אתם מתערבים לי בחיים?! צודקת "אחותו" - לא חכמה ללדת ילד, החכמה לגדל אותו, צודק "שלומלום" - חשוב היכן הפרח גדל ולא היכן שנבט, ואז… "הוא שלנו"?! וממתי הוא עובר לרשות עצמו?! והאם אז, כשהוא ברשות עצמו, הוא יותר לא "שלנו"?! אין לי תשובות ממוקדות על התהיות הללו… אולי לכם יש. אשמח לקרוא על כך. ירקרק בתהייה עם תחילת השבוע
 

ליידילי

New member
../images/Emo41.gif../images/Emo29.gif../images/Emo42.gifוגם לי

אחרי שכבר כיביתי את המחשב...והלכתי לישון...עוד התרוצצו הרהורים בנושא הזה בדיוק... אז קמתי, ובחושך רשמתי בפנקס את הדברים הבאים: ילד לעולם אינו "שלנו" אלא רק כפקדון מאומץ או יילוד פקדון. לגדל ולשמור לכבד ולנצור לגבות ולאהוב ולהעניק מכל טוב ילד לעולם אינו "שלנו" אלא רק כפקדון אהבתנו אותו שלנו, לתמיד!
 
השאלה הזו הציקה גם לי הרבה פעמים

מה זאת אומרת ילד שלך? מאיזו בחינה? אני רוצה לשתף במשהו שחשבתי עליו - את הבת שלי ילדתי בניתוח קיסרי מזורז בלי תאריך קבוע מראש ובלי צירים ובלי ירידת מים ובלי כלום. ניתחו אותי כדי שלא אהיה זכרוני לברכה. הטשטוש שקיבלתי היה עצום ובאיזה שלב גם הרדימו אותי. אז אני לא הרגשתי את החוויה של הלידה. לא הרגשתי את הבת שלי יוצאת ממני ולא הניחו לי אותה על החזה - לידה מוקדמת וצריך קודם לבדוק אותה וכל מיני כאלה. (אותו דבר ואף יותר היה עם הבן הראשון). אז יום אחד אמרתי לבעלי שאני לא מרגישה שהיא בכלל הבת שלי. בתחילת הדרך היא גם לא דמתה לי בכלל - היום הרוב אומרים שהיא העתק מדויק שלי. ואז בכלל התבלבלתי. האמת ? ממש לא היתה לי סבלנות כלפיה בהתחלה. גם לא קילחתי אותה בעצמי - כי היא היתה קטנטנה מדי ומה שאני בעצם מנסה לאמר זה שלא הרגשתי שהיא הבת שלי בכלל !!! טיפלתי בה, הנקתי אותה, הרגעתי אותה, החלפתי לה, בסוף גם קילחתי אותה אבל כל זה היה מתוך כך שזה התפקיד שלי ולא איזה צורך פנימי, הרגש האימהי הגדול שמדברים עליו. אח"כ כמובן שזה הגיע ושלא נדבר על כך שהיום אני מטורפת עליה באופן אבסולוטי. אז מה בעצם עושה את הילדים שלנו ל"שלנו". מה זה משנה אם היא מהזרע והביצית האלה או האחרים ? חשוב כיצד ומי מגדל אותם, דואג להם, עושה עבורם ויתרה מכך מקבל מהם ! למי הילד הזה קורא אמא? אל מי הילד הזה ירוץ כשרע, עצוב, שמח, נפלא לו וכדומה? אז אני לא מרגישה שמעין יצאה ממני.... אבל היא שלי ורק שלי בכל רמ"ח אבריה, ואני אוהבת אותה הכי בעולם. היא קרן האור שלי האושר שבחיי ומבחינתי? יכול מאוד להיות שהחליפו אותה בבית חולים נגיד.... (עזבו שהיא דומה לי שתי טיפות מים) זה עושה אותה פחות מהבת שלי ? כאילו נגיד שבעוד עשר שנים יתברר שהיתה עוד יולדת (שיש לה גנים דומים לשלי והיא דומה לי איכשהו) והחליפו בתינוקות שלנו. אז מה? עכשיו אני אוהב ילדה אחרת ואת מעין אזנח? כמובן שאין סיכוי לכך שבעולם ! אז.... אחרי כל האריכות הזו. עם כל הכבוד לביולוגיה ועם כל הכבוד להריון והלידה. הילד שלך הוא הילד שאת מגדלת אותו ולא משנה מאיפה הוא בא - הרחם, ברזיל, השכנה ממול וכדומה. הילה - שאין לה כח להריון נוסף ושוקלת אימוץ או לפחות משפחה אומנת.
 
ילד

למדתי שהורה שמאמץ הוא הורה שבא לילד בצורה הכי "נקיה" שיש - אין לו ציפיות שיראה כמוהו, שיהיה דומה לו שצורה או באופי אלא הורה שבא לתת אהבה. נטו. אנשים שרוצים לתת אהבה לבן אדם אחר. הורה מאמץ לא יכתוב משפט "בתחילת הדרך היא גם לא דמתה לי בכלל - היום הרוב אומרים שהיא העתק מדויק שלי." כי אין באפשרותו וזה ממש גם לא חשוב. תמיד מצחיק אותי שאומרים לי שהבנות שלי לא דומות לי בכלל. למי איכפת??? לגבי הרגשת האימהות - אני זוכרת שפעם ישבנו כמה חברות וכל אחת אמרה כמה היא התאהבה בתינוק שלה בחדר לידה ואני אמרתי שלמדתי לאהוב את היצרצורה שלי ולקח לי זמן לפתח אהבה כלפיה. התשרר שקט ואז אחת אחת הסתבר שעוד כמה חשו כמוני רק התבישו לומר. יש נשים שחשות אימהות מהשניה הראשונה ויש נשים שלוקח להן זמן ואין לזה קשר לסוג הלידה ואין לזה קשר לאיכות האימהות. נכון שישר הרגשתי ´לא בסדר´ שאני לא מאוהבת בילדה שלי אבל זה בגלל נורמות של החברה. למזלי, רופא הילדים שאליו הלכתי הודיע לי שזה נורמלי והוא עודד אותי לכל שנות הגדיול הראשונות של הילדות שמה שאימא מרגישה זה בסדר. ואין ספק שאימא היא זו שמלווה את תהליך הגידול של הילד ולא זו שמרחמה הוא יוצא . אימא זו זאת שנמצאת בכל רגע נתון עבור הילד שלה. אימא זו זאת שמנגבת את הדמעות, שמחבקת, שמאושרת בשביל הילד שלה, שמקווה וחולמת ביחד איתו בקיצור - כמו שאמרו פה טובים ממני - אימא זו זאת שמגדלת את השתיל! ואני מורידה את הכובע לפני כל מי שאימץ ילד כי הוא בחר לתת אהבה הכי טהורה שיש!
 

אטיוד5

Active member
שתי הערות

1 - אומרות לך פה האמהות המאמצות שלא צריך להוריד את הכובע, והביטוי הזה מראה שמשהו לא בסדר בגישה שלך. כלומר, מדוע להוריד את הכובע בפני אם מאמצת יותר מאשר בפני אם ביולוגית? הרי אם ההורות היא 100 אחוז שווה, אז למה הורדת הכובע? 2 - הבחירה היא לא רק לתת אהבה אלא גם לקבל אהבה. זה לא רק הרצון להעניק, אלא גם הרצון לקבל. אנוכיות צרופה. ומבורכת, לדעתי !!! הבחירה של לתת אהבה (מעל ללקבל אהבה) בולטת במקרים בהם מאמצים ילד בנוסף לילדים ביולוגיים שכבר נמצאים במשפחה. ואז גם אני מוריד את הכובע, כמו שכתבתי קודם.
 
אטיוד

לא הבנתי מהיכן שאבת את הרעיון שביקשתי ממישהו להוריד את הכובע, להיפך אני חושבת שאימוץ הוא אגואיסטיות שלי בלבד אני רצית לאמץ לא הכריחו אותי לא אמרו לי האימוץ בא מתוך הצורך שלי ואם מישהו חושב שעשיתי משהו מיוחד או מגיע לי כל הכבוד הוא טועה בגדולללללללללללל. ועוד דבר יש לי לומר בנושא וכתבתי אותו באחת ההודעות אני אמא שלו אבל כמו שהוא ואני אומרים אני שלו יותר ממה שהוא שלי, ואחרון אחרון חביב יש לי שתי בנות ביולוגיות מקסימות כך שאותי אין צורך ללמד האם יש הבדל או אין הבדל באהבה בין ביולוגיים למאומצים ותדע לך שאין הבדל ולו הקטן ביותר אני רק יכולה לומר שהוא והבנות מתווכחים בינהם מי יותר מיוחד הן או הוא ואני יושבת ומקשיבה לטיעונים ואני רוצה לומר לך דבר נוסף טוב נו אני קצת משתפכת וגם אם יש לי ילדים ביולוגיים עדין אינני רוצה שמישהו יוריד בפני את הכובע לא אימצתי בכדי לקבל מדליה אימצתי כי כך רציתי. גלית שאוהבת ומשוגעת על שלושתם.
 

אטיוד5

Active member
גלית

לא לשים לי מילים בפה בבקשה. בשום מקום לא אמרתי שביקשת משהו. גם לא הבנתי כדבר הזה. אמרתי, בדיוק כמוך, שאימוץ הוא פעולה אגואיסטית ברוב המקרים, וטוב שכך. אמרתי שאני מוריד את הכובע, מיזמתי, במקרה שהאימוץ נעשה מתוך מחשבה להיטיב עם ילדים שלולא האימוץ היו מגיעים למקום שאין בו משפחה אוהבת. המחשבה הזאת מופיעה לעיתים אצל מאמצים שכבר יש להם ילדים ביולוגיים משלהם.
 
אטיוד

יכולתי להתעלם מההערות שלך. בחרתי שלא. אתה קנטרן. אם זה נעים לך - סבבה. אלמד להפנים. ואם זה לא נעים לך - אז תדע שגם לי לא ואני חושבת שלפעמים זיהיתי שגם לאחרים לא. בכל מקרה - "הביטוי הזה מראה שמשהו לא בסדר בגישה שלך" הופך אותך ביודעין או שלא ל"בר-סמכא". לא עבורי.
 

אטיוד5

Active member
אני משתגע פה

גם כשאני חובר לאמא מאמצת וכמעט מצטט אותה אני לא בסדר? ציטטתי את אורמור בעיניין הביטויים מהסוג של "כל הכבוד"/"מוריד את הכובע". ואני מסכים איתה. גם גלית יחידה מסכימה שהביטוי הזה לא במקום. הביטויים האלה מראים על חוסר הבנה לגבי אימוץ ילדים כאשר אין ילדים ביולוגיים, (ואולי גם כשיש). אז עכשיו גם אורמור וגלית לא בסדר? קצת הבנת הנקרא אפשר לבקש פה??? באתם לשגע אותי?
 
רסיסים...

אמנם את בכורי ילדתי בלידה "ספונטנית" כמו שאומרים לידה רגילה, אפידורל (שלא השפיע) תפרים וטשטוש וכשהוציאו את הילד והניחו עלי התאכזבתי נוראות לגלות ששום פרץ אמהות לא שטף אותי שום גל של אושר לא הציף שום אנסטינק טבעי לא הופיע רק רציתי שיפסיקו להכאיב לי, ויורידו לי את הרגליים ויעזבו אותי בשקט כל הגוף שלי כאב הייתי עייפה ומותשת ומאוכזבת מעצמי עד כאב ילדה, עוד לא בת 21 שנורא רצתה להיות אמא... לקח לי איזה יום יומיים להקשר לילד הנפלא הזה שלא דומה לי באופן מובהק ולא לאביו אלא קומבינציה נפלאה של גנים שרק הטבע יכול ליצור יופי שכזה... זה לא הלידה ולא החומרים הביולוגיים זה הקשר האנושי שעושה אותנו להורים (הראויים להקרא הורים) ואותם לילדינו. רק שיהיו בריאים!
 
גלית צודקת

ברור שהוא יהיה גם שלי ואם אנשים חושבים ככה אז שלא יאמצו ילדים. מה הילד אשם בזה שאמא שלו לא רצתה אותו או שלו היה לה איך לטפל בו וביגלל זה הוא מחכה שמישהו יאמץ אותו???????????????????? פשוט ביזיון מה שהולך במדינה הזאת. ב ו ש ה........
 
גלית צודקת ../images/Emo163.gif

ברור שהוא יהיה גם שלי ואם אנשים חושבים ככה אז שלא יאמצו ילדים. מה הילד אשם בזה שאמא שלו לא רצתה אותו או שלו היה לה איך לטפל בו וביגלל זה הוא מחכה שמישהו יאמץ אותו???????????????????? פשוט ביזיון מה שהולך במדינה הזאת. ב ו ש ה........
 

russo1

New member
בהחלט יתכן

ולא רק שיתכן אלא אפילו בטוח הנושא הזה הוא כל כך אישי, כל כך רגשי שאף אחד חוץ ממך לא יכול לחוות את דעתו. יש מי שתגיד שהיא רוצה לחוות את הלידה ובלי זה היא לא תרגיש אמא ויש אחרת שתגיד שהיא רוצה לחבק אותו כשהוא תינוק, לתת לו לגדול בזרועותיה ולהכיר רק אותה כאימו ואז לא אכפת לה שהיא לא ילדה אותו ואילו אחרת תגיד שלא אכפת לה לאמץ אותו גם כשהוא כבר ילד גדול כי עצם זה שהיא אוהבת אותו ונמצאת שם בשבילו זה יותר חשבו מהכל. מי צודקת? כמובן שכולן, כל אחת לגבי עצמה וכך גם לגבייך, לא חשוב מה חושבים כולם, כל מה שחשוב הוא איך את מרגישה
 

redredole

New member
לכל האמאות בפורום

חיוך של אמא המחבקת את ילדה והמראה של הילד המגיב בפרץ של צחוק זה המחזה היפה ביותר. לכולכן מצורף הקישור הבא באהבה.
 
את השלמות הגדולה ביותר

כבן אדם וכאשה הרגשתי כשהילד שלי היה קטן והיה מחובק וצמוד אלי חזק חזק אז הרגשתי את האושר הגדול ביותר בחיים
 
למעלה