מסכים ומעיר
(שניה לפני שאני חוזר למדבר...) עד כמה שאני יודע, הסטטיסטיקה מדברת על "אחת מארבע" נשים שעברה הטרדה\תקיפה מינית. אני חושד שהמספר האמיתי גבוה בהרבה, רק שבהרבה מקרים הנפגעת לא חושבת על זה כעל הטרדה\\תקיפה מינית, או שהיא "עברה על זה לסדר היום". בכל מקרה, ברור שאין אפשרות מעשית "לסנן" מטופלים לפי הקריטריון הזה, וגם לא צריך. גם למי שעבר תקיפה מינית יכולה להיתפס כתף, ואנחנו יכולים לעזור. מה כן צריך? להסביר מראש שמדובר בטיפול במגע. להגיד מראש אם צריך להוריד בגדים. להגיד מראש שאפשר לעבור למטפל/ת ממין אחר. להגיד מראש שאם משהו בטיפול נראה לא נכון, לא נוח, מפריע - לספר על זה למטפל! כל זה נכון גם כשאין שום רמז לרקע של תקיפה/הטרדה. כשיש רמז לכך, יש מקום לשאול על טיפול נוסף, כמו פסיכולוג, בהתאם לרמת הקושי. לא כולם צריכים פסיכולוג כל הזמן. אבל כשאנחנו מדברים על אנורקסיה, אנחנו לא מדברים על אדם עם כתף תפוסה שברקע יש הטרדה\תקיפה מינית; המצב "על פניו" הרבה יותר קשה ומסובך, ומצריך הרבה יותר רגישות. אני אחזור על זה שוב: אנורקטית היא נערה עם כוח נפשי עצום, שמצליחה להתגבר על הדחפים הכי בסיסיים של הגוף, ושתוקעת את עצמה עמוק יותר ויותר לבוץ. כדי להוציא אותה משם צריך להיות חזק מאוד - וסביר שאדם בודד לא יהיה חזק מספיק. זו אחת הסיבות לכך שכדאי מאוד להיעזר בגורמים נוספים, כמו פסיכולוג, שמצידו כנראה יפעיל מערכות תומכות נוספות. אז זה לא "הוליסטי" ולא "אלטרנטיבי", אז מה? אם זה יביא את המטופלת למצב בו חייה לא יהיו בסכנה, ובאמת תהיה לה אפשרות בחירה, משנה איך קוראים לזה? אחר-כך אפשר יהיה ללכת על כיוונים נוספים.