אם איני מתבלבל בספירה
מדובר היה בכ-17 ראיונות ראשונים ועוד 10 שניים (אבל הלכתי לכל מי שהזמין אותי, לא הייתי בררן...). ככל שעובר הזמן יש לי הערכה לתקופה הזו, יש משהו מקסים (בדיעבד, רק בדיעבד) ביכולת להיות זבוב בלתי תלוי על הקיר ולהחשף לתרבויות ארגוניות שונות לחלוטין. יותר משלמדתי על משרדים ועורכי דין, למדתי הרבה מאוד על בני אדם, ולאו דווקא משעת הראיון עצמו, אלא מחצי שעת ההמתנה הקבועה שהייתה לפניו (אני נוהג להקדים, מאוד...). ולמרבה הפלא, הראיון האחרון (כלומר, לא היו עוד משרדים שהזמינו אותי, זה היה הראיון האחרון ביומן) הוא הראיון שבסופו של דבר התקבלתי בו (ולא נדרשתי, סוף סוף, לראיון שני...).