כן, אז נניח את קמבל בצד לרגע ...
אזהרה: חומר שיכתב כאן הינו לא מבושל, ולא ערוך,החומר הוא רק תהליך חשיבה שלי שאני שולח לפורום במקום לספריית מסמכים במחשב שלי החל מעכשיו . מוזמנים להשתתף, סליחה מראש למי שימצא עצמו נענה/לא נענה/מתענה. וסליחה על שגיאות של ניסוח וכתיב כי כתיבה אסוציאטיבית שלי לעצמי- כאן.!!!) ציטוט מהמאמר: אדם בערוב יומו שב אל הכפר שלו. ב-נוף וערפל מתרחש מסע של ילד וילדה אל אביהם הנעלם. וב -מבט של אודיסאוס אדם עורך מסע באמצע חייו. המסע הוא ,אפוא, צורך של כל גיל, ותמיד ימשיך להתקיים, "כי סוף אין לדרך הזאת העולה, וסופי הדרכים הם רק געגוע " כדבריו של אלתרמן, המשורר ההלך, ציטוטים מדבריו של עמוס עוז מהרצאה אתמול סיפור, יודעים מתי להתחיל רק כשיודעים את סופו. בדרך אל הים, אפשר ללכת בפרישמן, אפשר בגורדון, שניהם מקבילים, אפשר לעבור מרחוב לרחוב, אי אפשר ללכת בשניהם באותו הזמן. קפקא הירהורים שניים רצים , מתבונן אומר אולי האחד רץ להשיג את השני לעזור , אולי רודף להרוג, אולי רצים ביחד, אולי לא קשורים, אולי עד שחשבתי כבר נעלם השני. כל כך הרבה אפשרויות של ראשומון מצד המתבונן? ואולי יש עוד? האם רץ ראשון יודע יותר משני? האם הדרך לשני שרץ אחרי הראשון השתנתה? האם השני באמת נעלם למתבונן? אולי הריצה של השני, שאותה הוא עצמו שכח, אני שקורא את הסיפור, ארוץ איתה עוד הרבה זמן? חיים קשים אני שואל שאלה מספר סיפורים , רואה עצמי צדיק מספיק שמלאכתי תעשה ע"י האחר, ונענה בקואן שיפתח לשירשור שאת סופו אני כבר יודע. וסוף שאני יודע? אמר עמוס עוז אתמול: אפשר לעשות סיפור למקם נקודת פתיחה כשיודעים את הסוף. אפשר לבנות דרך אחת אל הסוף, אומר אני היום וסוף שלי שאני יודע? נקודה שבה יד שלי נוגעת באדמה, בנקודה זאת שמיים וארץ ואני נפגשים, נקודה יחידה שם גוף נפש ועכשיו נפגשים , נקודת איזון יחידה שבה אני יכול לעמוד ולהדהד את הקיום העכשווי שלי, במסגרת תחומה של קיום. וסוף שאני יודע? אלתרמן אומר את אותו הדבר הוא מתייחס "לאדם בערוב ימיו חוזר אל כפר הולדתו" כאל חלק פרטי במשוואת קיום, "ואל סוף אין לדרך הזאת העולה, וסופי הדרכים הם רק געגוע " כאל החלק המשותף הנרטיבי האנושי במשוואת הקיום. אז חוזרים למומחית קמבל בית אריאלה ששמה קרמבו עם חיוך של בוקר, ובלחיצה על כניסה לחוך של בוקר מתנפץ הקרמבו ואני נשא עם טעם של עוד, וחושב לי שקמבל הוא חוקר סיפורים מכיוון של קיים מיתוס ואנחנו מהדהדים אותו, ואנחנו מהדהדים את שבעת הסיפורים היחידים הקיימים, אז מה? זאת לא השאלה שמעניינת אותי, כי זאת עובדה. השאלה שמעניינת אותי יותר היא האם יצירת הבנה לעובדה, הופכת את המספר הטבעי למקצועי? הופכת אותו לטוב יותר? האם ידיעת הסוף , מאפיינים, דרך מלומדות נותנת למספר אפשרות שאין למספר המלומד את שאין למספר הטבעי? אני צועק: כן, כן, כן,!!!!! אני בוכה: כן, כן, כן!!!!!!!!!! עמוס, עוז, אלתרמן אומרים :כן!!!!!! אז איך מכניסים את זה להבנה של מלמדי מספרים? איך אומרים להם ללכת עוד צעד קטן להם? וגדול לאנושות? ללכת עוד צעד של הליכה החוצה בסיפור האישי, לכיוון הנרטיב הכללי ולא רק במקרה שאולי יצא בסב-טקסט, איך אומרים למספרי סיפורים שאין טעם למספר מקצועי לספר סיפור שאין לו יציאה לכיוון הנרטיב הכללי קפה אני רוצה, ולקרוא את שיצא, באסוציאציאת של חופש ,כי רק לעצמי אני כותב. ואחר כך אשב לכתוב תשובה לשאלה שלימור שאלה אותי בפורום.