נכון, יש רבדים שונים
אני למשל זוכרת את עצמי בגיל 6, צפיתי בסרט ערבי שהיה משודר בימי שישי בזמנו, ושם הראו אדם שאכל עוף בצורה מאוד מגעילה ודוחה. ומאז פשוט לא יכולתי לגעת בשום דבר שידעתי שהוא בשר/עוף. זה פשוט הגעיל אותי. בזמנו ובגילי וודאי שלא ידעתי על הסבל שהחיות עוברות לפני הגעתן לצלחת, אבל משהו באינסטינקטים בתור ילדה שידר לי שיצור שהיה חי, לא אוכלים אותו.
כיום הבן שלי בן שש, הוא אוכל בשר, אני לא מנסה להניא אותו מכך, אבל הוא כבר מתחיל לשאול אותי מזה כשנה כבר, למה אני לא אוכלת, הוא שם לב, בלי שאמרתי לו דבר. אני תמיד מצליחה לתמרן אותו , שאכלתי לא מזמן, או אכלתי חלבי עכשיו, או לא רעבה, איכשהו והוא עדיין לא קלט סופית שאמא כנראה,"צמחונית", אני גם לא מנסה להניא אותו מאכילת בשר. אני מותירה זאת להחלטתו, באם תהיה בכלל. למשל כאשר שאל אותי ממה עשוי מאכל מסוים, אמרתי לו עוף, והוא שאל איזה עוף מה זה עוף, אמרתי לו שזאת תרנגולת. ראיתי על המבט שלו שמשהו לא מסתדר לו והוא שאל אותי, מה תרנגולת מתה ? עניתי לו , כן פעם היא היתה חיה. וזהו. העברתי לו עובדתית.אני חושבת שזה יבוא ממנו בבוא היום, כך נראה לי , אבל אני לא נוקטת עמדה.
אגב למרות שאני לא אוכלת בשר, משום מה אני לא מגדירה את עצמי צמחונית. לא יודעת למה, לא מסתדר לי בתוך ההגדרות, וכמובן שאני מסתייגת מאוד ומןקיעה את הסבל שהחיות עוברות, אבל אצלי בראש ובראשונה ההמנעות נובעת מגועל נטו. מגעילה אותי עצם המחשבה של פגרים ונבלות שמגיעות לצלחת . זה מחליא אותי, אבל לא מסוגלת לומר זאת לבן שלי ולקחת
"אחריות" (בעוד שבנןשא הסוכר אני דווקא כן מגבילה אותו ללא שום הסתייגות). המון מחשבות מתרוצצות בראש ובאמת שקשה לי עם זה. אולי זה תהליך שצריך לעבור
