שאלה לפורום:
"קל להיות רוחני כשהחיים נקיים מכל דבר. אבל זה לא כל כך קל כאשר הכל מתחיל להתמוטט, האין זאת?" (יהודה ברג) והשאלה היא (מופנה לחברי הפורום האנטי-רוחניים בלבד): ברגעים (או לפרקי זמן ממושכים יותר) של פחד, פאניקה, אדישות, כעס, סחרחורות, עצבות, דיכאון, האם וכיצד אתם ממשיכים בדרככם הרוחנית, ולא סוטים מהגדילה האישית שלכם? מהן הטכניקות שבהן אתם משתמשים? אשמח לתשובות, ומבטיחה לענות בעצמי יותר מאוחר.
"קל להיות רוחני כשהחיים נקיים מכל דבר. אבל זה לא כל כך קל כאשר הכל מתחיל להתמוטט, האין זאת?" (יהודה ברג) והשאלה היא (מופנה לחברי הפורום האנטי-רוחניים בלבד): ברגעים (או לפרקי זמן ממושכים יותר) של פחד, פאניקה, אדישות, כעס, סחרחורות, עצבות, דיכאון, האם וכיצד אתם ממשיכים בדרככם הרוחנית, ולא סוטים מהגדילה האישית שלכם? מהן הטכניקות שבהן אתם משתמשים? אשמח לתשובות, ומבטיחה לענות בעצמי יותר מאוחר.
. נוצר מחסום בינינו לבין הקיום. הצורך לנצח את ההרגשה הרעה לוקח ממנו את הכח היות ואנו נוברים ונשאבים אל פסימיות והיסטריה. לכן-- אני מנסה להתסכל מסביבי, אם זה על השמיים, על האדמה, על האנשים מסביבי. כל דבר מחוץ ל"עצמי" שלי. כשאני מסתכלת על הדברים היפים של היקום, אני מתחברת למשהו גדול ממני, וזה מרגיע, משקיט- ואני נרגעת. שהרי יש רק דיאלוג אחד עם היקום, והוא לא קורה ע"י דיבור עם עצמי, אלא ע"י התחברות ליקום, והוא קורה בשקט. ואז-- אני נהיית שלווה (ואפילו אם זה רגעי, זה עושה את שלו באותם רגעים). וזה עוזר. זה בדוק. וזה מסייע להתפתחות הרוחנית, היות וזוהי טכניקה שעוזרת לי גם ברגעי כאוס ובלבול להתחבר לעצמי (ע"י התחברות ליקום) ואז להמשיך בצורה שקולה מאותה נקודה בה הפסקתי. ואסיים בדברי אושו שאמר שאם נהיה מוגבלים במחשבות, נהיה מסכנים. רק במצב של מעבר למחשבות, עירנות- אך אי מוגבלות, נהיה שמחה ואושר. אמן. לילה טוב, מקווה שזה יעזור למישהו. ותמשיכו לענות