אוקיי, אז שיחת טלפון העירה אותי
לאללה. damn (כי אני צריכה לקום ממש מוקדם מחר, ואני פאקינג עירנית
) אבל החיובי פה שאני לא דוחה את התשובה שלי למחר
"הדחייה היא מן השטן" (נראה לי שיש משפט כזה..לא בטוחה
) אז יאללה, אני עונה לעצמי
: שאלה: ברגעים (או לפרקי זמן ממושכים יותר) של פחד, פאניקה, אדישות, כעס, סחרחורות, עצבות, דיכאון, האם וכיצד אתם ממשיכים בדרככם הרוחנית, ולא סוטים מהגדילה האישית שלכם? מהן הטכניקות שבהן אתם משתמשים? תשובתי: ברגעים שכאלו אני מנסה להתחבר ליקום, למה שמסביבי, מעליי ומתחתיי. זאת מתוך הידיעה כי יציאה מעצמי תוביל לשקט שיוביל אותי לשלווה פנימית באותו הרגע. כאשר אנו מרגישים תגובות גופניות (שהן למעשה רגשות) כגון: לחץ דם שעולה, דפיקות לב, כאבי בטן, הזעה, רעידות וכד', אנו מפרשים אותן לתחושות סובייקטיביות של רגש (שהרי כל אחד מפרש גירוי מלחיץ או מסעיר אחרת..לפי המזג המולד של, לפי תכונות האישיות שלו וכו'). כאשר אנו חושבים למה אנו מרגישים ככה, כאן נכנסות ה"צרות", היות ואנו מחפשים פתרונות מיידים, וברגעי לחץ זה ידוע שלא חושבים בצורה נכונה וחיובית. כאשר אנחנו מנסים לחשוב איך לצאת מהסבל הרגעי/או הקיומי (כל אחד ותחושותיו הוא) אנו למעשה נפרדים מהקיום (כדברי אושו

. נוצר מחסום בינינו לבין הקיום. הצורך לנצח את ההרגשה הרעה לוקח ממנו את הכח היות ואנו נוברים ונשאבים אל פסימיות והיסטריה. לכן-- אני מנסה להתסכל מסביבי, אם זה על השמיים, על האדמה, על האנשים מסביבי. כל דבר מחוץ ל"עצמי" שלי. כשאני מסתכלת על הדברים היפים של היקום, אני מתחברת למשהו גדול ממני, וזה מרגיע, משקיט- ואני נרגעת. שהרי יש רק דיאלוג אחד עם היקום, והוא לא קורה ע"י דיבור עם עצמי, אלא ע"י התחברות ליקום, והוא קורה בשקט. ואז-- אני נהיית שלווה (ואפילו אם זה רגעי, זה עושה את שלו באותם רגעים). וזה עוזר. זה בדוק. וזה מסייע להתפתחות הרוחנית, היות וזוהי טכניקה שעוזרת לי גם ברגעי כאוס ובלבול להתחבר לעצמי (ע"י התחברות ליקום) ואז להמשיך בצורה שקולה מאותה נקודה בה הפסקתי. ואסיים בדברי אושו שאמר שאם נהיה מוגבלים במחשבות, נהיה מסכנים. רק במצב של מעבר למחשבות, עירנות- אך אי מוגבלות, נהיה שמחה ואושר. אמן. לילה טוב, מקווה שזה יעזור למישהו. ותמשיכו לענות