בתור מועמד לעתודה
הייתי רוצה לתת גם את הזווית שלי על כל העניין. אני לא מתיימר להיות גורם מייצג באופן כלשהו. להיפך, אני מתנגד בתכלית לכל ההכללות שנעשות כאן. בכל מקרה, רציתי לציין כמה דברים בנוגע לעצמי. ראשית, אני לא בא ממשפחה "מליינית", אבל בהחלט ממשפחה שתוכל לעזור לי במימון הלימודים גם אם אעשה זאת אחרי הצבא. השיקול הכלכלי הוא כל כך זניח במקרה שלי, עד כמעט בלתי קיים. בנושא הבגרות, אני יכול להאמין שאדם שאינו בשל נפשית לעסקה ארוכת טווח דמות זו עם הצבא, לא ייכנס לתוכה. אסור לשכוח שלא כל אחד שרוצה, באמת מתקבל וחותם על העסקה. צריך לעבור את כל מכשולי הצבא (ובעיקר-) את אלה של האוניברסיטאות. קשה לי להאמין שיש כאלה אנשים, אבל אם ישנם אנשים בני 18 שמספיק סגורים במוחם כדי באמת לרצות להתחייב לצה"ל ל-12 שנים רק מתוך שיקולים כמו כסף או יוקרה- הצבא יישלח אותם הבייתה מהר מאוד. אני אישית יודע כבר המון שנים שאני רוצה להיות רופא. הדבר זורם בעורקיי מגיל ינקות, והאמת- אני לא רואה בכך "שליחות". המילה הזו יוצרת בי אסוציאציות קצת מתנשאות כאילו נבחרתי להיות איזה מושיע, ולכן אני מעדיף לראות במקצוע הזה שילוב של אתגר, עניין, ובעיקר בעיקר רצון לתת מעצמי לטובת אחרים, במשהו שאני מאמין שאני יכול להיות טוב בו כדי לעשות טוב לאחרים. כן, תתפלאו, גם פעורים בני 18 מסוגלים לחשוב באופן של תרומה לאחרים, למרות שעוד לא שרתו בצה"ל. אני באמת ובתמים מרגיש שבשלב הזה זו התרומה הגדולה ביותר שאני עצמי יכול לתת לצה"ל. זהו, רק רציתי לנסות להציג דוגמא למה שעובר בראשו של מועמד. לא, תתפלאו- ההורים שלי לא לוחצים (אפילו היו שמחים אם הייתי מתגייס לשלוש שנים ושוכח מהצבא) והכסף לא מסנוור אותי ולו בקצת. זה נשמע קצת מזלזל לשמוע קביעות כמו אלה שנזרקו כאן בלי שום ביסוס. אבל אני חושב שגם מרבית העתודאים מספיק בוגרים ובעלי חוסן נפשי להתמודד עם הזלזול הזה.. (שאף אחד לא יכול להכחיש שקיים..)