יש לי הרגשה לא נוחה
ובכנות? לא ממש בטוח ממה היא נובעת. אני מניח שמכלול של פרטים. נתחיל בגיל. את בת 27, נשואה 5 שנים. התחתנת צעירה מאוד, ולדעתי, את עדיין צעירה. זה לא חיסרון, אבל זה מסביר. למשל, שכינוי כמו "מפגרת" זה מבחינתך נקודת אל-חזור חזקה יותר מפרשיית אהבים (חד פעמית נורא יותר מארוכת טווח, זה עניין של טעם אישי). את מגדירה כ"בגידה" את עצם המחשבה בכיוון. אם הבגידה היא עניין של הגדרה סוביקטיבית (לחומרה מצידך, אבל יש גם המקלים), הייתכן שתקבלי כ"לא בגידה" אם מישהו טוען "לא אמרתי לה 'אני אוהב אותך' ולכן זו לא בגידה"? טענתי היא: אם את אומרת שאת בוגדת בו שנה, אל תתקוממי אם מבינים בדיוק מה שמבינים, שכבר שנה את מקיימת יחסי מין מפורשים עם גבר (או אישה) אחר. מה שבטוח, את המחשבות על בגידה התחלת לפתח מהר מאוד אחרי שבתך נולדה. זה לא קורה ביום. למה המשכת את התהליך אם העניינים היו בטטה? את צעירה, בעיות הפוריות אצל בעלך (לפי מה שראיתי בהודעה אחרת בשירשור) כך שבהחלט תוכלי להביא עוד ילדים עם גבר אחר. מה שמביא אותי לנקודה הבאה: אם התחתנת כל כך צעירה, וכל כך מהר התחלת להביא ילדים... במה את עוסקת? מה ההשכלה שלך? האם תוכלי לקיים אותך ואת ילדייך? האם בעלך (שלפי הסטטיסטיקה מבוגר ממך ב-3 שנים ומשהו) יוכל להתחייב לשלם מזונות או שאת מתכוונת להצטרף לעדת האמהות החד-הוריות שזועקות מרה על חוסר התחשבות ואי מסוגלות לגמור את החודש. בקיצור ולסיכום: לדעתי, את עדיין רחוקה כמרחק מזרח ומערב מ"לדעת שזה נגמר" אלא אם לא בא לך איתו יותר וזה מה שאת רוצה. יש לכם עוד מה לתקן, ויש לכם הרבה סיבות לתקן, מעבר לילדים שלא מבינים מה קורה בבית. להתגרש את יכולה גם בגיל 30, או אפילו בגיל 28, וזה לא יפחית מסיכוייך. מצאי לך תעסוקה (אם אין לך). רכשי לך השכלה (שאני מקווה בכל ליבי שיש לך). בהצלחה (מקרב לב)
