שאלה לי

[גור42]

אני חושב שזה כמו לימוד של שפה זרה

כמו שלומדים אנגלית - בהתחלה את צריכה להתרכז ולתרגם בראש כל מילה שאת שומעת לעברית, ולתרגם כל מחשבה שלך לאנגלית. אבל אחרי כמה שנים של לימוד השפה ושימוש שוטף בה, הדיבור הופך לקולח וטבעי. גם התקשורת המקרבת היא מעין "שפה". אז נראה לי שהדרך הכי יעילה להפנים את השיטה זה פשוט להתחיל להשתמש בה. בהתחלה זה יראה מלאכותי ולא-טבעי, אבל לאט לאט זה יהפוך לטבע שני שלנו. הבעיה היחידה עם זה, היא שלאנשים אחרים זה יראה מה זה מוזר, אם אנחנו נחשוב שתי דקות לפני כל דבר שאנחנו אומרים... אז אפשרויות האימון פה הן די מוגבלות.

 

[יעל ארבל]

נדמה לי שרעש באופן שבו אתה מתאר

אותו הוא בעצם מעין שיחה צדדית שסטתה מהנושא של השיחה הכללית, כתוצאה מפרשנות של אחד הצדדים - האם לכך התכוונת גונג? וזה קורה כל-כך הרבה כל הזמן, ההתעסקות בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על משהו שקרה, במקום ההתעסקות בדבר עצמו. בכל אופן לעניין השימוש במילה "בנות" - התייחסתי בהודעה שלי אליך למעלה. ומקווה לשמוע את דעתך, ובהחלט מקווה לראות את נוכחותך כאן כי יש לי הרגשה שיש לך המון מה לתרום לנו.

 

[גונג דזה]

במדע התקשורת

רעש יכול להיות הרבה דברים, אני נתתי דוגמה אחת ל"רעש" הגורם להתעסקות בטפל במקום בעיקר, דא עקא שלמשל בפרוזה ו/או שירה "רעש" מסוג כזה דווקא מומלץ ביותר, כיוון שהוא מיצר תובנות אסתטיות חדשות ו/או מיצר הבנות חדשות וכו'

 

[schlomitsmile]

מסכימה איתך שכדאי לפנות לכולם וגם שיש דיעה קדומה,שגם לא מעט בנים שותפים לה, שתקשורת היא עניין נשי. את עניין הרעש התקשורתי, לא ממש הבנתי. לפי נסיון חיי, יש לבנים הרבה מה לתרום בשיח שעוסק בתקשורת,דוקא משום ש"נשים מנגה-גברים ממאדים"(שמו של ספר ידוע, העוסק בהבדלי ראיית העולם בין המינים, וקשיי התקשורת ביניהם). למשל, נדמה לי, שזה לא מקרה שדוקא גבר העלה את הפוטנציאל המרגיז והמרחיק, שיש בשפה האמפטית המוצעת לנו כאן. נקודה שנראית לי חשובה, ואני מקוה שתהיה אליה התייחסות.

 

[גונג דזה]

אם כך, את חושבת שחלק

מעיסוק בתקשורת מקרבת הוא עיסוק בהבדלים בין המינים? בעיקרון התקשורת שאני מפעיל בעבודתי היא תקשורת כפולה: מחד גישות אמפטיות וחקרניות, מעודדות ומפתחות בתחום החינוך ובעבודה הניהולית שלי תקשורת הרבה יותר משימתית, עוקבת אחר ביצועים, הנמקות ועמידה בלו"ז.

 

[schlomitsmile]

לא זה מה שאמרתי אמרתי שלגברים יש הרבה פעמים, נקודת מבט יחודית בעניין תקשורת, שיכולה לתרום מאד לדיון.

 

[גונג דזה]

בל כתבת מפורשות שזה לא מקרי שגבר

עמד על ...

 

[bamik]

גונג דזה

ועם שימוש בשפה מקרבת אפשר לבקש בקשה, "האם אפשר להשמיט את ענין ה"בנות". כנראה שתקשורת מקרבת באה לתת טעם מיוחד לענין הקללות והקיטורים הגורפים, מאחר ואלה לא מצויים בשפה המקרבת,וטעמם לפעמים כל כך מתוק, אך אם בתקשורת מקרבת עסקינן,,מן הראוי להיפרד מהם או לפחות להרחיק את זמני השימוש בהם.. מזל שבנהיגה, כשהחלונות סגורים אפשר לקלל חופשי כיד הקללות הטובה עלינו.... יום טוב

 

[גונג דזה]

נסיתי להבין את מה שכתבת לי

לא הבנתי, באמת שלא הבנתי את מה שאת אומרת.

 

[יעל ארבל]

שלום לך גונג וברוך הבא

(אם לא אמרתי עדיין - קצת עמוס כאן, אז לא בטוחה). הפנייה שלי בלשון רבות היא לא אידיאולוגית כמו אצל מירב מיכאלי, ונניח היתה - האם הסבר כזה היה עוזר לך לקבל יותר בהבנה את הפנייה שלי ל"בנות"? אז קודם ההסבר, ואחר-כך עניין הכן מקרב או לא מקרב. ההסבר לפנייתי ל"בנות" הוא - שאני שירה ו-בלה-עלמה התכתבו ביניהן על נושא מסויים שעניין אותן. כשהחלטתי להגיב לשרשור, פניתי ספציפית לשתיהן ולנושא שדיברו בו, ומאחר שכך השתמשתי בלשון נקבה-רבות. כל רעיון אחר, כמו דחייה סמויה או גלויה שלך ושל גברים נוספים הוא פרשנות ולא תצפית. (אם נדבר לרגע בלשון מרכיבי המודל), שכן כתצפית, כשכתבתי "שלום בנות", היו בשרשור הנוכחי רק בנות שכתבו בו. לעניין האם הפנייה מקרבת או לא - הייתי אומרת שבעצם כל מה שאנחנו מוציאים מאיתנו לחלל האוויר, וזה נכון לכמעט כל אמירה או דיבור או מחשבה בקול רם - עשוי להיתפס אצל מישהו אחד כמקרב ואצל מישהו אחר כמעליב או פוגע או כאמירה "לא במקום". את עניין הפרשנויות (השיפוטים שלנו) אי-אפשר כמעט למנוע, אבל אפשר לעשות כמה דברים - למשל, * לנסות לראות מה התצפית כמו מה שכתבתי לפני כן, כי לפעמים זה עוזר כדי למצוא הסבר אחר לפרשנות שנתנו לסיטואציה. * לשאול - לבקש הבהרה כדי להבין טוב יותר. * לבטא את מה שמפריע לנו בבהירות - לתת הסבר למה זה מפריע ולבקש מהצד השני בקשה. נראה לי שיש עוד כמה אפשרויות, אבל אלו הן החשובות. מה אתה אומר על הדברים שלי? האם הם קצת יותר בהירים כרגע?

 

[גונג דזה]

דומני שפעלתי ממש לשיטתך

הבעתי תרעומת וביקשתי הסבר ונימקתי את הבקשה. אני חושב, אם אפשר להמשיך את הדיון עוד "שניה", שאנחנו נמצאים בפורום ציבורי ופתוח ולא בקבוצה סגורה, וככותבת הודעות, וכמנהלת הפורום [המנהיגה שלו] את חייבת לקחת בחשבון אפשרויות נוספות ופרשנויות צפויות על הטקסטים שאת מפרסמת. נכון שאי אפשר להשביע את רצון כולם, אבל ובוודאי אפשר לצמצם אי הבנות עתידיות. אם את מסתובבת הרבה בפורומים את בוודאי יודעת שלא תמיד כל משתתף קורא את כל השרשור מתחילתו ועד סופו, ואשר על כן תיתכנה אי הבנות או "העלבויות" שאין להן קשר לעובדות, כי שאת מניחה אותן.

 

[גונג דזה]

תודה לך על ההזדמנות ל"תרגל" בפעל

תצפית - פנית אך ורק לבנות רגש - דחיה צורך - להיות חלק מהקהילה שמתגבשת כאן בקשה - להקפיד לא לפנות פניה מגדרית ------------------------------------------------- הפניה שלי אלייך לא נועדה לעורר בך "רגשי אשמה" ו/או "להכיל את העלבון שלי" אלא להסביר לך מדוע אני רואה בפניה "בנות" סוג של פניה מפלה. אגב, גם אמפטיה, כפי שהצגת אותה בשרשור הזה, יש בה יסודות אלימים מאוד, חדירה לתחום הפרט, סוג של "צביעות" ולא ממש תהליך יעיל יותר מסגנונות תקשורת אחרים.

 

[גונג דזה]

כמה הערות:

הבחירה שלך להיעלב היא שלך בלעדית, כמו הבחירה שלי להיעלב או לא להיעלב.לכן, אם רואה בדבריי הטלת אשמה בך, זו הבחירה שלך, ומעניין לדעת מדוע את רואה את הדברים דווקא בצורה הזו, ולא כפניה פשוטה האומרת לך: יעל, פנית רק לבנות, לא חשבת שאולי כדאי לפנות גם לבנים ו/או להודיע בתקנון הפורום שהפורום הזה יתנהל רק בשפת נקבה. יתכן שבשרור אחר הסברת איך השתמשת באמפטיה בזמן ישיבה, ושזה יעיל ועוזר.אני על כל פנים רואה, שבדיון אתי ויתרת לגמרי על האמפתיה, ועברת לשוחח אתי בסגנון התקשורת שאת מניחה שהוא שלי, כמו גם במקום לענות לי את מעבירה אליי את האחריות. לטעמי ולדעתי אנחנו מנהלים עכשיו דיאלוג, גם אם הוא קשה ולא קל לך, לי הוא לא בעייתי. ואחרון - את המנהיגה של הפורום הזה. אני מגיע מתוך עולם אחר לגמרי. השיחה הזו, בה הפרשנות שלך מטיפה מוסר לפרשנות שלי נתפסת בעיניי כהתחמקות רבתי מהתמודדות ו/או הדגמה של ה"תקשורת המקרבת". השאלה שאני חושב עליה עכשיו היא: האם יעל רוצה פורום שרק מי שחושב - מתנהג - מתקשר כמוה יסתובב בו או האם יעל רוצה פורום כדי להפיץ ולהרחיב את הדבר שהיא מאמינה בו. אני תלמיד שלך, וכידוע לך בכל תהליך למידה יש התנגדויות שצריכים להתמודד אתן.

 

[יעל ארבל]

בוקר טוב גונג -

אם הייתי מנסחת את זה בלי ההפרדות זה היה נשמע כך: כשאמרת בהודעה שלך "שלום בנות", הרגשתי דחייה, כי הצורך שלי להרגיש שייכות לקהילה שמתגבשת כאן לא נענה... ועכשיו עניין הבקשה: היא צריכה להיות מנוסחת בלשון חיוב (לא לבקש מה לא-לעשות אלא מה כן לעשות), ויש בה שני סוגים - האחד - בקשה אופרטיבית (לעשות משהו) השני - בקשה דיאלוגית כשאתה מבקש בקשה אופרטיבית ומבקש ממני "להקפיד לא לפנות פנייה מגדרית" אני א - לא יודעת מה כן היית רוצה שאעשה, ב - עדיין מרגישה תחושה של האשמה, כי אין לי שום פתח לדיאלוג איתך בנושא הזה. כתבת - "הפנייה שלי אלייך לא נועדה לעורר בך רגשי אשמה" - אבל הדרך בה בחרת לבטא את עצמך היתה בקלות עלולה לגרום לי להרגיש כך. כי המלים שבחרת והנימה שבחרת בה, נתפסו אצלי כהאשמה וביקורת כלפיי. הייתי אומרת שבדיוק באותו אופן שהסבת את תשומת ליבי לכך שפנייה לבנות בלבד נתפסת בפרשנות שלך כעלבון, אני מפנה את תשומת לבך לכך שהנימה שבה אתה כותב את הודעותך נתפסת בפרשנות שלי כהאשמה. וזאת לא האווירה שהייתי רוצה ליצור כאן. האם אתה יכול לראות מתוך הדברים שלי אפשרות אחרת לניהול דיאלוג בינינו? ולעניין האמפתיה - בשרשור הספציפי הזה לא זכור לי שהשתמשתי באמפתיה. אמרת לי שיש בה יסודות אלימים (אולי שהיא נתפסת כלא-מקרבת על-ידך?) הייתי רוצה לבקש ממך להגיד לי לאיזה מהמילים שלי התייחסת שהרגשת שהצורך שלך באותנטיות (כתבת צביעות) לא נענה?

 

[יעל ארבל]

ערב טוב לך גונג

בתקשורת מקרבת יש מושג שנקרא - פא"ב. ראשי התיבות שלו: פחד-אשמה-בושה. פחד, אשמה ובושה הם אלמנטים מאוד שגורים בתקשורת בין אנשים. רובנו למדנו שהעולם מתחלק לשני יסודות עיקריים: "בסדר" ו-"לא בסדר". אם עשיתי משהו שהוא "לא בסדר" לדעת מישהו, התגובות שאני עשויה לרוב לקבל הן תגובות של האשמה. או הפחדה. או הלבנת פנים. זה קורה המון, כולנו מכירים את האלמנטים הללו מקרוב. עפ"י מרשאל רוזנברג, שהמציא את תקשורת מקרבת, השימוש באלמנטים של פחד-אשמה-בושה, נקרא בשפתו "תקשורת אלימה". יש מושג נוסף בתקשורת מקרבת, שנקרא בא"ר - בחירה, אחריות ורצון. השאיפה העיקרית בתקשורת מקרבת בכלל, ובפורום הזה בפרט, היא לעבור מדיבור מתוך פא"ב (האשמות הדדיות למשל), לדיבור מתוך בא"ר. ולמה אני כותבת את כל הללו? כי כשקראתי את דבריך הרגשתי צער מסויים, שכן פירשתי את הנימה שלהם כהאשמה כלפיי. משהו שמיד היה עלול להביא אותי למחשבה שעשיתי משהו שהוא לא בסדר, ובאופן טבעי אולי אפילו גם לקחת על עצמי את האחריות לעלבון שלך או של משתתפים אחרים בפורום שקוראים את דבריי. מעבר לתוכן הדברים - גם השימוש בפא"ב וגם לקיחת אחריות על רגשות של אחרים הם אלמנטים שאינם תואמים את תקשורת מקרבת, ומאחר שמאוד חשוב לי לחיות את חיי בתוך מודעות מקרבת, ולנהל את הפורום הזה מתוך אותה מודעות, הייתי רוצה לבקש ממך עכשיו, לנסח את דבריך מחדש ולנסות לעשות זאת בתוך המודל: תצפית - מה היתה התצפית שלך באשר למה שעשיתי? (תשתדל להיות נטול פרשנות והאשמה). רגש - מה הרגשת כשעשיתי שימוש במילה "בנות"? צורך - איזה צורך שלך לא התמלא באותו רגע כשקראת את ההודעה שלי? בקשה - איזו בקשה קונקרטית תרצה לבקש ממני ו/או ממשתתפים אחרים כאן? האם תוכל להגיד לי במלים שלך מה הבנת מהדברים שאמרתי לך עד כאן? והאם תרצה לנסות את האתגר?

 

[המונשרי]

לפעמים.............................

הצעקות נובעות מאי הבנה או מתיסכול מצטבר. החוכמה היא להבין "מאיפה צומחות הרגליים"?

 

[יעל ארבל]

יופי של חשיבה המונשרי

והייתי מכניסה אותה למודל כאמפתיה שבהודעה שלך נתת לצד השני - ניסית להבין מאיפה נובעות הצעקות. וכדי לענות לצד השני באמפתיה וברוח הניחוש שלך, הייתי שואלת אותו - אתה מתוסכל כי נורא חשוב לך שיבינו אותך וזה לא קורה לדעתך?

 

[גונג דזה]

אני יודע שהייתי מתעצבן

מסוג כזה של פניה אליי, כלומר אם אני כבר צועק [וצעקות משדרות חולשה בדר"כ] אני לא צריך שיזכירו לי שאני חלש, לא?!

 

[schlomitsmile]

מסכימה איתך,שהשפה הזאת יכולה לעצבן לפעמים. הבנאדם עלול להרגיש:מה את/ה עושה לי פה ניתוח פסיכולוגי-מה אני מרגיש,מה אני צריך-עני/ה לעניין וזהו! זה מזכיר לי,שכשהייתי בת 7, אמי החליטה שכדאי לקחת את ילדתה השתקנית לפסיכולוגית. לא זוכרת כבר על מה דיברנו, אבל כן זוכרת כמה התעצבנתי עליה כשאמרה לי:"אני רואה שאת דומעת.כנראה שנגענו במשהו כואב." ואו! איזו דקות הבחנה! הילדה דומעת,כנראה שכואב לה! זה היה ביקורי האחרון אצל הפסיכולוגית הרגישה ההיא... אז כנראה שכדאי לנסות לקחת את האמפטיה עוד צעד אחד- לנסות לחוש האם עם האדם או הסיטואציה שמולנו, אכן מתאים להשתמש בשפה ניו-אייג'ית, רגישה כזאת. לפעמים גילוי אמפטיה אמיתי, יהיה התייחסות עניינית, ולא לעולמו הפנימי של האדם שמולנו.

 

[BellA עלמה]

מסכימה איתך

ישנם אנשים שהסגנון הפסיכולוגי עלול לעצבן אותם. אני אישית כאחת שלומדת פסיכולוגיה ומתעניינת בתחום מגיל מאוד צעיר לא אוהבת את הסגנון הפסיכולוגי ג'רגון הזה. זה נראה לי מקניט ומעצבן. אני זוכרת באיזו תוכנית רדיו בסגנון דבר עם השרינק השרינק דיברה עם איזו פונה בטלפון שבכתה מאוד "אני שומעת שאת בוכה את בטח מאוד עצובה" לא , שרינק יקרה היא בוכה כי מגרד לה האף no kidding היא בוכה ברדיו בכי בדרך כלל = עצב (אלה אם כן זה אירוע)