אבל גם כל ילד שונה מילד אחר
וגם כל כיתה שונה מכיתה אחרת.
יש מורות ובתי ספר שיותר בנוים לשילוב, ויש כאלה שהילד לא ישתלב בהם אלא יהיה פרח קיר.
לעתים עצם האבחון מפריע, לדעתי, ולעתים הוא תורם. זה נורא תלוי בכיתה.
למשל, אם הילד נחשב סתם מוזר, אז לעתים יתעלמו ממנו והוא יפרח בזכות זה. הוא לא תמיד מעוניין בחברת ילדי הכיתה וכך מתרכז בלימודים ומצליח וטוב לו בפני עצמו.
לעתים ההתייחסות אליו כאל מוזר תגרור הצקות. וזה כמובן רע מאוד.
זה תלוי בכיתה ועד כמה היא מקבלת ועד כמה היא תלמד להיעזר בחוזקות של הילד ובלי להתיש אותו בציפיות ממנו, שלא מתאימות לו.
לדעתי האישית, נוכחותו של ילד מיוחד בכיתה - לאו דווקא אוטיסט, אלא באופן כללי, תורמת לעתים יותר לבני הכיתה האחרים מאשר לו, כי הם לומדים להכיר שיש ילדים שונים מהם ושלא כולם אותו הדבר ושצריך לקבל האחד את השני, גם אם השוני הוא בתחומים אחרים.
למשל, לקבל שיש ילד בכיתה שהוא יותר עדין ולא אוהב כדורגל או ספורט יכול לעזור לילד כזה, גם אם אין לו שום תווית או אבחון כלשהם. ילד שהולך עם הבנות זוכה הרבה פעמים לקיתונות בוז בכיתות מסוימות, ללא שום צורך מעשי. וכיתה יותר סובלנית תקבל את זה כמו שהיא תקבל בסובלנות בנות שאוהבות כדורגל ולא מגלחות בגיל מאוחר יותר שערות. בקיצור, חינוך לסובלנות ולקבלת האחר הוא טוב לכל אחד. ולכן כל הכיתה מרוויחה משהותם של ילדים מיוחדים בכיתה.
האם זה טוב לילד עצמו?
איני יודעת.
כמו שכתבתי, זה גם תלוי בכיתה המשלבת וגם במורה ובכלל במערכת כולל ההנהלה.
האם כיתת תקשורת היא תמיד טובה?
גם כאן תלוי בילד שמגיע לכיתה
תלוי בצוות
תלוי בכל הצוות בבית הספר עד כמה הוא ערוך לקבל את השונה וסובלני.
לא תמיד לצערנו זה קיים בכיתת תקשורת.
לעתים גם יש בעיה של הילד עצמו, שקשה לו לקבל את הרעיון שהוא שונה.