הגבול המעורפל, וקצת על המצב שלי
קראתי קצת באינטרנט על ההבדלים בין השניים וההתרשמות שלי היא שתום ו x factor למעלה צדקו, ביישנות הופכת לח"ח כשהיא פוגעת בתפקוד היום-יומי. אבל התרשמתי שהגבול די מעורפל, הנה למשל המאמר הזה מה New York Times שמוחה על זה שהקריטריונים לח"ח כל כך דומים לאלה של ביישנות, ומפרטים תופעות כל כך נפוצות, שזה כבר מגוחך.
http://www.nytimes.com/2008/06/11/opinion/11iht-edlane.1.13635801.html עוד משהו - באופן כללי, הדגש במאמרים באינטרנט שקראתי הוא על הפן הטיפולי, זאת אומרת משהו בסגנון, אם זה לא דורש טיפול אז זו לא הפרעה נפשית ולכן זה פחות מעניין (את כותבי המאמר, כפסיכולוגים). ובהמשך לזה, אם ההפרעה פוגעת בתפקוד היומיומי אז מן הסתם היא דורשת טיפול ולכן כן מעניין. לי קצת קשה עם הגישה הזאת, למרות שאני יכול להבין מאיפה היא מגיעה. אני לדוגמה, הצלחתי איכשהו "להסתדר" בחיים, הגעתי למקום בעבודה שבו אני די מוערך, ויש לי ביום-יום די הרבה אינטראקציה עם אנשים (אבל אלה בדרך כלל אותם אנשים), לעיתים רחוקות אני צריך לדבר מול לקוחות (אבל גם אז זה בנושאים שאני מכיר מאוד טוב ותמיד בליווי של מישהו אחראי), אני נשוי עם ילדים (אבל אשתי מטפלת בקטעים ה"קשים" של שיחות עם נציגי שירות, התמקחויות, תיאומים, שיחות עם הגננות, וכו'), סיימתי בהצלחה תואר בנושא שאני אוהב (אבל נשרתי כמה שנים לפני זה מהלימודים בגלל התקפי חרדה בלימודים ובמבחנים, ואת התואר בסוף עשיתי במכללה במקום באוניברסיטה), ואני מסוגל לנהל שיחת חולין עם אנשים (אבל לא לאורך זמן ומשלב מסויים קשה לי לתרום לשיחה). אז למרות שאני "מסודר" בחיים, ולכאורה לא צריך טיפול בשביל להתמודד עם חיי היום יום, האם זה נכון שאני "רק" ביישן ולא ח"ח? כי אני עדיין מגדיר את עצמי כח"ח. או שאולי זה רק בגלל שמצאתי לעצמי את הנישה של ההימנעות? באמת לפני שבוע הייתי צריך לעשות שיחת טלפון כדי לברר משהו עם מישהו שראיתי אותו רק יום לפני זה, לגבי נושא שאני לא מבין בו כל כך, וזה מאוד הפחיד אותי, והרס לי בגדול את כל הבוקר בעבודה - ביליתי את כולו בלבהות בטלפון בפניקה בלי יכולת לעבוד. מדי פעם יש לי קטע כזה. בסוף התקשרתי, והיה דווקא בסדר גמור. אבל הקטע עם הפניקה היה לא במקום.
