כמעט הייתי... בצד
הייתה לי פעם אחת תקרית (לפני אי אילו שנים!), זה הלך ככה: לא נפגשתי עם חברה שלי למשך תקופה, והטסטוסטרון חגג.. אם זה לא הספיק דווקא אז הפגיש אותי הגורל אם אחת האקסיות שלי, -מכונת מין שלא תאמן- דווקא אז. העניינים התחממו אבל לנטו בגידה לא הגענו. כל זה ממש לא משנה, כי בערך שני דקות אח"כ הסברתי לחברה דאז בטלפון מה קרה. היא טרחה להגיע ולכסח לי את הצורה, אבל בסוף, חיבקה אותי ואמרה לי שבחיים לא פגשה מישהו כזה כנה. אז אני יודע מה גודל הפיתוי, אני יודע שלא קל לסרב, אבל אף אחד לא הצמיד לאף אחד אקדח לראש. הכל היה מבחירה. וכבר אז הבנתי שאני לא ממשיך עם זה נקודה. ולא לוקח את זה הלאה. אפשר לעצור בכל רגע, ואף אחד לא יעשה לך כלום. כל רגע, כל נשיקה, כל פגישה היא מבחיררה הדדית. מספיק עם התרוצים. ו"לפעמים קוראים לנו דברים שלא רצינו בהם וקשה לנו להפסיק אותם" זו סתירה פנימית. אם לא רצית בהם, לא קשה להפסיק אותם. ואין דבר כזה, לא רצית בהם... רצית בהם מאוד עד כדי כך שהיית מוכנה למכור את המוסר שלך בעבור נזיד עדשים, עד כדי כך שהפסקת לחשוב על הצדדים היפגעו אם וכאשר, עד כדי כך שלא ניסית לרגע להיות בצד השני. אז בבקשה. לא למכור לי כמה מוסרית הבגידה. היא לא. היא אולי כיף, וסכנה ותחושת העצמה וכח (משל מים גנובים ימתקו) אבל מוסרית היא לא. אפילו קצת לא. סיפור לסיום: אחד מחזלינו (לא משנה מי) היה עובד בשדה. וזה שנים שפרש (=לא תינה אהבים) מאשתו. הלכה אישתו והתחפשה ובאה לפניו. בא איתה בדין ודברים, כיוון שחשבה לאחרת, תבע אותה (=שכב עמה) הלך אותו רב לביתו כאשר אישתו כבר הגיעה לפניו והיא מסיקה את התנור. פתח את דלת התנור, ונכנס שמה. שאלה אשתו למעשיו, סיפר לה את סיפור המעשה. אמרה לו: " אני הייתי" אמר לה: "אינו מעלה ואינו מוריד" (=לא משנה) "לחטא נתכוונתי". תביני לבד את מוסר ההשכל. ג´ק