שאלה בנושא שמירת סודיות בטיפול

[I c e M a n 8]

שאלה בנושא שמירת סודיות בטיפול

אני עובדת בהוסטל לפגועי נפש. אני נוהגת לערוך רישום שיחות עם הדיירים בתיק האישי של כל דייר. מי לדעתכם רשאי לקרא סיכומי שיחות אלה, אם בכלל?

 

[אבי חברוני]

בהוסטל שלנו מקובל

שרק המטפלים הישירים מורשים לקרוא חומר אישי על דייר, הווה אומר מתאם הטיפול עצמו ומנהל ההוסטל שמשמש גם כמנהל המקצועי של ההוסטל. עם זאת, נראה לי כי חשוב שגם שאר המטפלים והמדריכים בהוסטל יהיו מעורים במתרחש אצל הדיירים, כולל נקודות חשובות שעולות בשיחות אישיות. בישיבות הצוות אנו מעלים נקודות כאלה ומעדכנים את שאר אנשי הצוות לגבי המטופלים האישיים שלנו. לדעתי במסגרת כמו הוסטל שיקומי קשה לומר שרק המטפל האישי מטפל בדייר, והטיפול מוגבל לתחומי השיחה האישית השבועית משום שהמגע של כל דייר עם שאר אנשי הצוות הוא יומיומי ומשמעותי. הרבה פעמים אנו מגבשים דרך טיפול מסויימת על סמך תכנים שעולים בשיחות האישיות, ואז הצוות כולו מגוייס לתוכנית, כולל אנשי המקצוע וכולל המדריכות.

 

[I c e M a n 8]

תודה על התשובה המפורטת, אשמח

לשמוע מה קורה בהוסטלים נוספים בנושא זה.

 

[הממלכה]

המטופלים יהפכו כך לפרנואידים.......

ובצדק.

 

[I c e M a n 8]

למה את מתכוונת?

 

[עוסג]

סודיות בהוסטל.

אבי שלום, לא ברור לי למה אתה מתכוון בנקודות חשובות ועדכונים - ועד כמה נשמר נושא הסודיות במצב זה. עבדתי בעבר בהוסטל (דווקא כמדריכה), ונושא שמירת הסודיות שם היה תחום פרוץ לחלוטין - אם בכלל היה. אני מודעת לאינטנסיביות של הקשר חניכים-מדריכים, ולצורך שלהם לדעת יותר כדי להיות שותפים לתוכנית הטיפולית. יחד עם זאת, אני חושבת שפריצת גבולות הסודיות, מעבר לעניין חובת הסודיות, גורמת עוול לילדים ולהתפתחותם התקינה. דווקא ילדים שבאים, לעתים קרובות, מתוך מערכת משפחתית בה הגבולות בעייתיים, האוטונומיה שלהם לא מכובדת, זקוקים כל כך לפתח זאת, בעזרת טיפול ומודלינג. יתכן שפריצת הגבולות מסייעת לקבע את המצב הקיים. כמדריכה, אני מאמינה שהצלחתי ליצור קשר תומך וחם עם הילדים תוך כדי שכיוונתי אותם לשמור את סודותיהם לחדר הטיפולים. אני חושבת שהמטפלים צריכים למצוא את הגבול הדק שבין שיתוף מדריכים בתכנית הטיפולית לבין חשיפת סודותיהם. מנהג נוסף שהיה מקובל בהוסטל - מכיוון שדובר בבני נוער עם בעיות נפשיות, הדגישו (גם הצוות הטיפולי וגם המדריכים) את הצורך להכיר את האבחון הנפשי של החניכים - דבר שהתנגדתי לו מאוד. .

 

[SuperGirl 25]

למה התנגדת מאוד?

האבחון הפסיכולוגי מועבר למסגרת בה שוהה הנער, רק לאחר חתימת ההורה/האפוטרופוס על ויתור סודיות, בה מובהר לו כי האבחון מועבר לשם קידום הטיפול בנער. באבחון ישנן המלצות טיפול ואני חושבת שהצוות הטיפולי חייב לדעת אותן על מנת לפעול על-פיהן וכך לעזור לנער לעזור לעצמו.

 

[עוסג]

למה התנגדתי

שלום supergirl כשכתבתי אבחון נפשי, התכוונתי לאבחון הפסיכיאטרי. התנגדתי לכך מכמה סיבות. ככלל אני מאמינה שאבחון פסיכיאטרי נחוץ ככלי לטיפול תרופתי. כשעובדים/מטפלים באדם, כדאי לראות אותו כאדם ייחודי ולא כ"סכיזופרן" "בורדר ליין" ועוד. במיוחד אצל נוער יש להזהר, מאחר וניתן בקלות לטעות ולהתבלבל. גיל ההתבגרות הוא גיל סוער, במיוחד אצל נוער עם בעיות התנהגות - הרבה ספליט, בלבול, מצבי רוח ועוד. בעבודה עם נוער (וגם עם מבוגרים) אני מאמינה שיש להתחבר לחלקים הבריאים ואיתם לעבוד, ומכאן לעזור להם להתחבר לחלקים הבריאים שבהם ולתפוס את עצמם כנערים/נערות עם בעיות איתם ניתן להתמודד ולא כחולים. ההתעסקות עם אבחנות ועם חולי עוזרת לקבע גם תיוג וגם את האופן בו הם תופסים את עצמם. אני כן חושבת שמדריכים העובדים עם נוער הסובל מבעיות נפשיות צריכים לזהות ולהבין מצבים הדורשים התערבות פסיכיאטרית (הלוצינציות, מאניה, דיכאון קשה) כמו כן, אני חושבת שחשוב שמדריכים יכירו, ידעו לזהות ולעבוד עם מנגנוני הגנה (גם של החניכים וגם שלהם עצמם) במיוחד הבסיסיים שבהם (השלכה, הזדהות השלכתית, פיצול). אני אישית עבדתי גם עם נוער וגם עם מבוגרים חולי נפש, ואלו היו הדברים שעזרו לי באמת. אף פעם לא ממש עניין אותי מה האבחנה הפסיכיאטרית של האדם, אלא האדם כאינדיבידואל, על כל המייחד אותו. בעזרת הבנת מנגנוני ההגנה הצלחתי לעתים קרובות להתקרב, לבנות קשר ולתת את התמיכה לה הם נזקקו. אני מקווה שהצלחתי לשכנע אותך בתשובתי. בברכה, עוסג

 

[אבי חברוני]

מסכים איתך מאד

יש בעיה קשה בכל הקשור למשמעות של מחלות נפש, ודאי עבור אלה "הבריאים" אך גם עבור אלה המוגדרים כחולים. לא פעם אחת סיפרו לי דיירים שלי כיצד פסיכיאטרים שטיפלו בהם הסבירו להם כי מדובר במחלה כרונית ופרוגרסיבית, וכי הם מוגבלים עד סוף ימיהם. לאחד מהם אף נאמר כי בסופו של דבר ימצא עצמו שוכב במיטתו ללא יכולת לעשות דבר. לצערי, המשמעות של להיות חולה נפש היא עדיין משמעות של להיות חסר אונים וחסר תקווה. מסיבה זו אני לא מדבר עם הצוות שלי על האבחנות של הדיירים, וגם אני עצמי "נזכר" באבחנה רק כשיש שינוי במצבם שנראה כהתחלה של מצב פסיכוטי. בעבודה עם הדיירים אני משתדל לעזור להם להבחין בין מצבים נפשיים שהם "נורמליים" (כדיכאון, חרדות, יאוש) לבין מצבים שעלולים להיות קשורים ל"מחלה", מאחר והם נוטים לשייך גורמים רבים מדי למחלה. בהתייחס לעניין שמירת הסודיות: יתכן שפשוט יש הבדל בין המסגרת שבה עבדת למסגרת שאני מנהל ומסגרות דומות שאני מכיר. במסגרות אלה הטיפול לא נעשה, בעצם, בתוך חדר הטיפולים, מה גם ששיחה טיפולית לא תתאים לכל אחד מהדיירים שלנו. אני נוהג לומר שהשיחות הטיפוליות מהוות 20 אחוזים מהעבודה עם הדיירים ואת השאר עושות המדריכות, דרך "האווירה" שנוצרת בהוסטל. כאשר אני מגבש תוכנית טיפולית עם דייר מסויים, על פי תכנים שעולים בשיחות, חלק גדול ממנה מבוצע על ידי המדריכות במגע היומיומי שלהן איתו. לכן חשוב שהן יהיו מעורות במתרחש אצל הדיירים. המגורים בהוסטל מהווים הזדמנות נהדרת לחוות חוויות שונות של משפחה, של סביבה חברתית, של מסגרת בעלת כללים, וכו', ויש לנו את האפשרות לבנות את החוויות האלה כך שהן יהיו שונות מחוויות עבר של הדיירים שלנו, שהיו ככל הנראה מזיקות. כך אנו רואים את הטיפול.

 

[עוסג]

שמירת סודיות בהוסטל

שלום אבי, אני מסכימה אתך שטיפול בהוסטל נעשה ברובו מחוץ לחדר הטיפולים. גם בהוסטל בו אני עבדתי היה כך, וגם נכון כי נוצרת אוירה משפחתית ופתוחה. יחד עם זאת, ואולי מתוך כך שבהוסטל בו עבדתי, נושא הסודיות היה פרוץ לחלוטין, אני סבורה כי יש מקום להבחין היטב בין מידע שיש לשתף בו את המדריכים (במיוחד המדריכים האישיים) לבין מידע שאין כל תועלת לשתף בו את כל הצוות. אני בעבודתי כמדריכה, הייתי מדריכה של סופי שבוע וחגים. לא היתה לי קבוצה שלי ובכל זאת היו לי קשרים מאוד אינטנסיביים עם החניכים והרגשתי מאוד מעורבת בעבודה הטיפולית. בכל זאת, חשתי לא פעם כי מידע אישי על החניכים נכפה עלי שלא מתוך צורך. אני מתכוונת לסיפורים קשים מהבית - אונס, התעללות וכו' שלהתרשמותי, השיתוף בהם (לפרטי פרטים)גובל יותר ברכילות ובצרכים שלנו כאנשים (קושי להכיל לבד את המידע, לשתף וגם, במידה מסויימת מציצנות, שקיימת אצל כולנו) מאשר בתועלת למטופלים. אני בטוחה בכוונות הטובות של העושים במלאכה, גם בהוסטל בו עבדתי. אך נראה לי שלעתים, בשל חוסר הדרכה מתאימה אפשר ללכת מעט לאיבוד ולבלבל בין הצרכים האמיתיים של החניכים לבין הצרכים האישיים שלנו - במיוחד במקום כמו הוסטל בו היחסים בין כולם כה אינטנסיביים. ערב טוב, עוסג

 

[אבי חברוני]

רכילות

היא בדיוק המילה שעלתה אצלי כרגע. נכון, יש רכילות במסגרות האלה. גם ישיבות צוות מתדרדרות לעיתים לרמה כזו, ואני מרשה את זה רק כחריגות קלות מהדיון ולא כרמת שיחה. נכון שבהתייחסות מקצועית צריך להשגיח ולסנן אינפורמציה לא רלבנטית למקרה ולטיפול שנדרש, אבל מאד קשה להיות מקצועי כל הזמן ולכן אני סולח על חריגות קלות. כשאני חושב על זה, נושא הסודיות בתוך המסגרת לא ממש נמצא על סדר היום, ואני חושב שזו הפעם הראשונה ששמעתי מישהי מעלה אותו. מעניין לחשוב על כך.

 

[עוסג]

נסחפים בזרם

מעניין שגם כשניסיתי לדבר על כך, לא ממש הבינו מה אני רוצה, והיתה לי הרגשה שיש מעין סחף, ללא מודעות לנושא. אני שמחה שאתה מוצא זאת כנושא ראוי לחשוב על כך.

 

[SuperGirl 25]

גם אני מרגישה שיש חוסר מודעות

לנושא וצריך אולי לעשות רענון אחת לשנה של הקוד האתי/יסודות בע"ס.

 

[אבי חברוני]

הקוד האתי צריך להיות מותאם למציאות

אני לא בטוח שהקוד האתי יכול להיות הכלי לעבודה במקרה הזה. כולנו יודעים שאין יכולת לישם את הקוד האתי במלואו. אני לא יודע אם אלה שניסחו אותו חושבים שהוא ניתן לישום כלשונו. אני חושב שצריך להתייחס אליו כמסגרת כללית או כרעיון של אתיקה מקצועית, כאשר מובן שהישום שלו יקבל פנים שונות במקומות שונים ועל ידי אנשי מקצוע שונים. קשה להגדיר מתי שמירת הסודיות במסגרת כלשהי נפרצה בצורה שאינה אתית ואינה מקצועית. אני חושב שמצב אחד ברור שכזה הוא כאשר במקום שיח מקצועי יש רכילות במימדים גדולים, כך שצרכי הדיירים נדחקים הצידה לטובת הצורך של הצוות לרכל...

 

[SuperGirl 25]

בתור סטודנטית, הקוד האתי היה

חלק בלתי נפרד מההוויה הלימודית והוא שונן על-ידנו (נשמע כמו משטר אפל

) וכשיצאתי ל"שטח" צרם לי מאוד לראות שעובדים לעיתים שכחו אותו. מבחינתי ההבדל מורגש (בין הלימודים לעבודה). ואני מסכימה איתך שאנחנו לא יכולים להיות מקצועיים כל הזמן ובשביל הבריאות הנפשית, אנחנו צריכים להיות גם אנושיים

כלומר לדעת להתבדח עם אנשים (אך לא על אנשים).

 

[shanhen]

סודיות הוא גם עניין של חוק

הדיון שהחל בהוסטל, שפחות מוכר לי, הגיע לענייני אתיקה שהוא בין השאר תחום עיסוקי. כשמדובר בענייני סודיות מה שמחייב הוא קודם כל החוק. סעיף 8 בחוק העו"ס מבהיר היטב את המגבלות והסתייגויות למגבלות אלו בכל הקשור לשמירת הסודיות. קוד האתיקה באופן טבעי מופשט יותר אך אינו משאיר מקום לספק בדבר החשיבות בשמירת הסודיות. במערכות פנימייתיות מקובל מושג ה"מילייה הטיפולי", כלומר, כל צוות הפנימייה, החל במנהל ועד אחרון העובדים, יש להם חלק בטיפול. לפיכך, מידע רלוונטי יכול לעבור בין העובדים ללא חשש להפרת הסודיות. ובכל זאת, יש לכך שני תנאים: 1. עובדת העברת המידע מצויינת במפורש בחוזה הטיפול ומוצגת לידיעת המטופלים (או האפוטרופסים שלהם) 2. המידע המועבר חייב להיות רלוונטי לצורך הטיפול. רכילות לשמה - פסולה, העברת מידע אישי על מטופל שהוא אולי פיקנטי ומעניין אך אין בו ערך טיפולי - פסול, ווינטלציה לעובד יש לעשות במסגרת מסודרת של הדרכה ולא בפינת הקפה לעיני כל. והערה לסופר-גירל. צר לי להסכים אתך שענייני אתיקה אינם נמצאים בדרך כלל על סדר יומם של העובדים. אפשר לתרץ זאת בלחצי עבודה ועוד, עדיין יש מקום רב לשיפור. אולי הפורום הזה ודומיו ייסייעו.

 

[עוסג]

אתיקה וסודיות בפנימייה

אני מאוד מסכימה עם אבי בעניין הקושי ביישום נושא הסודיות בפנימייה. אני גם בהחלט חושבת שיש מקום לקבל בהבנה "פריצות" קלות שעוזרות לשחרר מתח. ובכלל, אני סבורה שנושא הסודיות בפנימייה, מעבר לכך שהוא מוגדר בקוד האתיקה, יש לו משמעות טיפולית עבור החניכים שהיא חשובה בעיניי לא פחות - הרי נערים ונערות אלה מגיעים לא פעם מבתים בהם הגבולות לא היו ברורים, יתכן ולא כיבדו את האוטונומיה שלהם, לכן לדעתי יש משמעות גדולה מאוד ללמד אותם שמגיע להם להחליט (ביחד עם המטפל) את מי ניתן לשתף ואת מי לא. בעניין המילייה הטיפולי - לא מכירה את המושג (אולי אפשר לפרט בנושא זה?)

 

[עוסג]

ועוד משהו בעניין קושי ביישום

בעבודתי היום אני נתקלת בלא מעט מקרים בהם אין התייחסות בחוק למקרים מסויימים. למדתי שלעתים צריך "לגדול" ולקחת החלטה, אך חשוב שאהיה שלמה עם ההחלטה ושאהיה מסוגלת להסביר מדוע נקטתי בדרך זו. אני חושבת שזה נכון גם לדיון זה - וזה ההבדל בין פריצה מוחלטת של גבולות הסודיות לבין עבודה שקולה שיש מאחוריה מחשבה והתלבטות.

 

[אבי חברוני]

פריצה ברורה של גבולות הסודיות

במסגרת מעידה אולי על בעיה בניהול המקצועי של המקום? אולי יש צורך להתערב שם?

 

[SuperGirl 25]

האחריות היא של כולנו

אבל אם המנהלים יתערבו, זה יכול לעזור לקידום חוק שמירת הסודיות ומימושו. המנהלים- תפקידם, בין היתר, לתת דוגמא ולנתב את הדרך המקצועית ולכן גם הצעתי שיעשו אחת לשנה מפגש רענון של הקוד האתי או אפילו שיביאו הרצאה של עובד מועדת האתיקה (בתור סטודנטית שמעתי הרצאה כזו, שהיתה מאוד מלמדת). השאלה היא האם המנהלים יודו בכך שעובדיהם לא שומרים על סודיות?