אני לוקחת את הדברים שלך לפה
אז אולי הגננת מציקה לך, כי נראה לה שאת צריכה 'דחיפה' בלדרוש מהילד. גמילה - תגמלי כשיבוא לכם. אבל בעניין ה'פינוק' - או כמו שאמרה תמר ואני מסכימה עם זה - "אם עושים עבור הילד דברים שהוא יכול לעשות לבד, זה לא פינוק, אלא שלילת ההזדמנות שלו ללמוד ולהתפתח." ז"א, אם יניבי מבקש על הידיים, כי הוא עייף, הוא ואני יודעים
שכרגע הוא עייף, ואני מפנקת אותו. שזו ז'סטה. שלרוב יש לו יכולת ללכת בעצמו. שהוא בעצם חזק ומסוגל ללכת. שפעם הוא היה תינוק, והיה צריך שיקחו אותו על הידיים, ועכשיו הוא גדול דיו ללכת לבד. בעצם, הוא גדול דיו ללכת לבד, ולעזור לי! כי הרי קשה לי לצאת מהבית מבלי שהוא יחזיק את הדלת פתוחה. ואם הוא לא יפתח את הדלת, איך אני והתינוק נעבור? זה גם עוזר למצב שיש אחות קטנה. אם הוא לא מרגיש בן גילו, ומקומו בבית הוא מקום של תינוק חסר ישע, שלא מסוגל לעשות עבור עצמו, ושצריך לצרוח בכדי שצעצוע יגיע לידיו, הרי שהתינוקת מתחרה איתו על אותה משבצת, אותו מקום משפחתי. 'התינוק של המשפחה'. ואת כמובן, תנסי לספק תינוקת חסרת ישע, ורודן קטן, ורוב הסיכויים ש.. תתעצבני, או סתם תהיי מותשת. (סליחה חמוד, זו לא אמירה על אופי. זה מצב שעוד מעט יעבור
). בעיני, ילד נהנה מפינוק שהוא יודע שהוא פינוק. ילד נהנה להתכרבל במיטה של אמא, כשמתחשק לו. להיות על הידיים. אבל הרי, לו היינו ממשיכים לשאת את הילד בן השלוש על הידיים לכל מקום, ולא נותנים לו ללכת בעצמו, הוא היה הופך מתוסכל. ומתחיל לצרוח שניקח אותו לפה ולשם.. כי בעצם, כבר לא מתאים לו להיות תלוי כ"כ. ובצורה אחרת- כשהאנרגיה שלו הולכת ללמידה, התנסות, עצמאות, יש לו פחות עניין בלהשפיט אותך, ויותר בלהתפתח, ללמוד, ולהשתמש בך כעוזרת לו ללמוד (ולא כמשרתת את צרכיו הבסיסיים). האינטראקציה העיקרית עם תינוק היא שרות צרכיו הבסיסיים. עם ילד בן 3 לערך - הרבה יותר לעזור לו ללמוד את מה שהוא יכול ללמוד. שאלות שהוא שואל, תיווך על העולם, עידוד ברכישת עצמאות. הוא עדיין צריך אוכל, אבל כבר לא שיכניסו לו אותו עם הכפית לפה.
