יש לך איזה בלבול
ההגדרה כפי שאני מתייחסת אליה, לא כוללת בתוכה שמירת שבת, כשרות* או נידה.
אני מדברת על חגים יהודיים, על לגדל את הילדים על סיפורי התנ"ך ועל גיבוריו.
אני היכרתי את שמשון הגיבור ואת שלמה המלך עוד לפני שיעורי התנ"ך בביה"ס, מספורי ילדים שקראתי ברגע שלמדתי לקרוא (אבל גם את אלכסדר גרהאם בל והאחים רייט).
אני מדברת על לחגוג ביום העצמאות את קיומה של המדינה שנועדה להיות בית לעם היהודי, לא את העובדה שיש חופש ואפשר לעשות מנגל על אי התנועה הסמוך. לספר לילדים את סיפורה אסתר שנאלצה להינשא למלך פרסי קדום, כחלק מההיסטוריה של העם הזה ולא בהכרח כאשה קדושה שאסור להגיד עליהן דברים רעים, שיבינו למה מתחפשים בפורים ולא רק ינצלו את ההזדמנות להתחפש לאיזה גיבור מצויר.
אני מדברת על ליהנות מאווירת משפחתיות מאוחדת בערב שבת ולהרגיש את השבוע שנגמר, את ההפסקה הזו בשגרה לפני השבוע החדש, גם אם אחרי הסעודה המשפחתית צופים ביחד בטלויזיה.
*גם לשמירת כשרות, אגב, יש הרבה רמות.
יש לי חברה שעשתה תשובה לפני 10 שנים בערך.
בהתחלה היא היתה שותה אצלי בכוסות זכוכית בלבד (לא סופג) ואח"כ עברה לכוסות חד"פ, בטיעון שהכוסות שלי יוצרו בסין ולא הוטבלו.
כששאלתי אותה מה ההבדל בין זכוכית לבין קרמיקה עם גלזורה, קיבלתי את התשובה הידועה "נעשה ונשמע" - כלומר אני לא שואלת, אני קודם כל עושה.
זה מטומטם בעיניי, לעשות בלי להבין.
הגמרא מלמדת אותנו, שהיופי בטקסט המקראי הוא שאפשר תמיד ללמוד משהו חדש.
העובדה שבכל שבוע כמעט יש איזה פסק הלכה חדש מלמדת אותנו, שיש צורך לפסוק בסוגיות חדשות, שיש מקום להפעיל חשיבה חוקרת, אפילו ביקורתית לפעמים, למצוא פתרונות לסיטואציות של החיים המודרניים בהן ההלכה מתנגשת עם המציאות.
את זה, ברוב המקרים, הרבנות לא מלמדת את הגרים לעשות.
וממסד דתי שלא מאשר למאמיניו לחשוב בעצמם - הוא חשוד בעיניי.
ההגדרה כפי שאני מתייחסת אליה, לא כוללת בתוכה שמירת שבת, כשרות* או נידה.
אני מדברת על חגים יהודיים, על לגדל את הילדים על סיפורי התנ"ך ועל גיבוריו.
אני היכרתי את שמשון הגיבור ואת שלמה המלך עוד לפני שיעורי התנ"ך בביה"ס, מספורי ילדים שקראתי ברגע שלמדתי לקרוא (אבל גם את אלכסדר גרהאם בל והאחים רייט).
אני מדברת על לחגוג ביום העצמאות את קיומה של המדינה שנועדה להיות בית לעם היהודי, לא את העובדה שיש חופש ואפשר לעשות מנגל על אי התנועה הסמוך. לספר לילדים את סיפורה אסתר שנאלצה להינשא למלך פרסי קדום, כחלק מההיסטוריה של העם הזה ולא בהכרח כאשה קדושה שאסור להגיד עליהן דברים רעים, שיבינו למה מתחפשים בפורים ולא רק ינצלו את ההזדמנות להתחפש לאיזה גיבור מצויר.
אני מדברת על ליהנות מאווירת משפחתיות מאוחדת בערב שבת ולהרגיש את השבוע שנגמר, את ההפסקה הזו בשגרה לפני השבוע החדש, גם אם אחרי הסעודה המשפחתית צופים ביחד בטלויזיה.
*גם לשמירת כשרות, אגב, יש הרבה רמות.
יש לי חברה שעשתה תשובה לפני 10 שנים בערך.
בהתחלה היא היתה שותה אצלי בכוסות זכוכית בלבד (לא סופג) ואח"כ עברה לכוסות חד"פ, בטיעון שהכוסות שלי יוצרו בסין ולא הוטבלו.
כששאלתי אותה מה ההבדל בין זכוכית לבין קרמיקה עם גלזורה, קיבלתי את התשובה הידועה "נעשה ונשמע" - כלומר אני לא שואלת, אני קודם כל עושה.
זה מטומטם בעיניי, לעשות בלי להבין.
הגמרא מלמדת אותנו, שהיופי בטקסט המקראי הוא שאפשר תמיד ללמוד משהו חדש.
העובדה שבכל שבוע כמעט יש איזה פסק הלכה חדש מלמדת אותנו, שיש צורך לפסוק בסוגיות חדשות, שיש מקום להפעיל חשיבה חוקרת, אפילו ביקורתית לפעמים, למצוא פתרונות לסיטואציות של החיים המודרניים בהן ההלכה מתנגשת עם המציאות.
את זה, ברוב המקרים, הרבנות לא מלמדת את הגרים לעשות.
וממסד דתי שלא מאשר למאמיניו לחשוב בעצמם - הוא חשוד בעיניי.
