לך זה נראה קל וגם נשמע צרות של עשירים
והאמת שעד שזה לא קרה לי גם אני חשבתי ככה. שמעתי פעם על מישהו שזכה בלוטו והתאבד מרוב שלא ידע מה לעשות עם הכסף. קראתי באיזה שהוא מאמר אקדמי שדווקא אנשים שיש להם פחות אפשרויות בחירה שמחים יותר מאנשים שמוצע להם שפע מסחרר.
אז לא, זה לא שנהייתי עשירה, והוא בטח ישלם לי שכר מינימום, ואני בחובות של אלפי שקלים גם ככה, אבל כן, זה משהו שאני כל כך מבולבלת מלהכיל אותו, שאני כל כך לא רגילה לזה, שאני מנסה כביכול, מתת-המודע, לחבל לי, להרוס לי. אנשים מדברים בדרך כלל על הפחד להיכשל, שאת זה אני נושאת עמי תמיד, אבל האם שמעת על הפחד מהצלחה? כששמעתי על זה צחקתי ולא הבנתי בכלל על אילו שטויות מדברים. והנה, כן. הטוב הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה לחץ והיסטריה. הוא פותח קופת שרצים של מי אני בכלל, לא ראויה, לא מתפקדת, טיפשה, בורה שלא קוראת ספרים (כן, כן, אני לא מי יודע מה תולעת ספרים, בטח לא בשנים האחרונות מאז שאני בענייני עריכה ולימודים, כך שקוראת כמעט רק את מה שעורכת ולומדת). הרגשתי את זה גם אחרי שסיימתי מבחנים. אני תמיד לומדת יומיים-שלושה לפני, מגיעה לחוצה נורא למבחן, ואיכשהו מקבלת רוב הזמן מעל 95. אז אנשים רואים את הממוצע ה-95 ולועגים לסבל שלי כשאני אומרת להם כמה התייסרתי כשדחסתי הכול לשלושה ימים, שהגעתי עם הלשון בחוץ, שאין לי אוויר כי אני לא מסוגלת להושיב את עצמי בזמן נורמלי וללמוד מסודר. 'אז מה, את ממילא מקבלת 100 בכל דבר'. אז א' - זה לא בכל דבר, יש לי גם קורסים של 74, אמנם מעט אבל יש, ו-ב' לא הכול זה הציון. כלומר כמובן זה משמח והכול, אבל הסבל בדרך לשם - אני לא בטוחה שהוא כל כך מוצדק. ואחרי השמחה של הציונים הטובים אני אומרת לעצמי - אז מה. ממילא מה יצא ממך. עד שתסיימי את התואר אולי תגיעי לגיל 50. ובכלל, מה שווה התואר שלך, זה הרי לא משהו פרקטי שאפשר לעשות אתו משהו...
 
בשנים האחרונות אני לומדת לשמוח ולהישאר בשמחה, לא לברוח (יצא לי חרוז), אבל זה היי, זה סחרור מטורף, ולאחריו יש רק ירידה. אז אני לא יודעת איפה להיות. תביני, במקצוע שלי אני צריכה כל הזמן להיות בהיכון, לתת תשובות בשלוף. להבריק. תמיד שיהיו לי עצות חכמות ומועילות. שימת לב מדויקת לפרטים, אחרת הספר יכול ליפול, וכך גם שמי הטוב. אני חייבת כל הזמן להוכיח את עצמי, מי ישמע, מתמחה כירורגית. התחום הוא קדחתני, כל הזמן יש פעילות, מפגשים עם אנשים, שקשים לי גם ככה, קריאת סריקה מהירה (ואצלי הכול אטי), כתיבת מאמרים, המצאה של כל מיני קופירייטים, וכמובן, העריכה שאני עושה בבית)... ויש כל הזמן עוד. ועוד. אין זמן לנשום. מזל שבינתיים זה רק פעם בשבוע, אבל אני לא יודעת להכיל את זה. לא מצליחה לנשום. כל כך הרבה חרדה. מה יהיה כשהם יגלו כמה אני דפוקה בכל מיני מובנים? זה לא הולך בקצב שלי, זה חייב להיות מותאם לקצב שלהם, ויש דדליינים. וצריך כל הזמן להיות צינית ושנונה. זה לרוב בא לי טבעי, אבל זה גם מעייף. כל הזמן לשמור על פאסון. להצחיק (אני דווקא לא רעה בזה, אבל לא כל הזמן רצוף...)
 
אבל
 
את מקסימה. וכתבת לי דברים מקסימים שבהחלט אלמד אותם ואנסה להפנים אותם. את מעודדת מאוד, וזה מחזק. והעצה שלך בנוגע למספרה לא יכלה לבוא יותר בזמן!! כבר קרוב לשנתיים לא הסתפרתי, גם כי אין לי כסף (אני חייבת גם גוונים) וגם כי רציתי להאריך את השער. אבל לאחרונה אני באמת מפנטזת לשבת במספרה (בדרך כלל אני הולכת פעם בשנה), לעשות קצת צורה, לצאת בהרגשה טובה. והספר שאליו הלכתי בפעם האחרונה נמצא גם די קרוב לעבודה שלי, אז אולי זה אפילו יוכל להיות סמלי כזה... וגם יש לי יום הולדת בעוד שבוע וחצי, אז זה אשכרה יכול להתאים.
 
תודה רבה
שמחה להכיר אותך
