1970-1980
אני לא מטיל ספק לרגע בחשיבות של שנות השישים בהתפתחות של הרוק. אך אני מעדיף להתרכז בתוצאה ולא בסיבה. הרבה אנשים עבדו קשה והרבה מוסיקאים הקיאו את נשמתם בסיקסטיז, אך רק בשנות השבעים היה ריכוז כל כך גדול של להקות בשלות, שידעו טוב מאוד מה הן רוצות מעצמן ומהקהל שלהן. הרוק המתקדם של שנות השבעים לא היה אקספרימנט ברובו. את האקספרימנטים עשו כבר במחצית השניה של שנות השישים, ומי ששרד את העשור הזה יכל ליהנות מנסיון עשיר והרבה לקחים, ונקודת הפתיחה כבר היתה הרבה יותר בוגרת ובשלה. בגלל זה יש לי בעיה עם הרבה מוסיקה שנעשתה בשנות השבעים, כזאת שעדיין נשארה בשלב של "בוא נתחיל לנגן ונראה מה יצא". וגם יש לי בעיה עם דברים מסוימים שכן התגבשו, אך למשהו אחר לגמרי, משהו שלא הצדיק את העשור שקדם לו. משהו שאילו הוא היה צריך להיות בקדמת הבמה באותה תקופה - זה היה נראה כאילו העולם קפא וכל תרבות המוסיקה חדלה מלחיות (מה שקרה בארץ בערך משנת 1980). לא משנה כמה זמן יעבור, לא משנה כמה אני אפתח לסגנונות אחרים, הרבה יותר שונים ומגוונים, לעולם שנות השמונים והתשעים יסמלו עבורי רגרסיה עצומה, כאילו האנושות נבהלה מעצמה ואמרה "טוב, בואו נרגע קצת". אף פעם לא הבנתי למה זה קרה. הרוק המתקדם פרח ושיגשג בגלל שחברות התקליטים היו מבולבלות. האמנים האלה תפסו אותן עם המכנסיים למטה. נכנסו מהדלת האחורית. הפתיעו את כולם. ולפתע, לרגע אחד קצר מדי, גם במוסיקה הפופולרית היה מקום למשהו אומנותי, עמוק יותר, שהצלחתו לא נמדדת כפונקציה של מידת היחצ"נות שעושים לו. זה היה קיים קצת לפני כן, ונעלם לחלוטין אחרי כן. לאנושות היתה הזדמנות והיא שמטה אותה מידיה, וחזרה לבחור את מנהיגיה לפי מי שצועק חזק יותר, ולא לפי מי שיודע מה הוא עושה. פיכסה.