רעיון לדיון

ganooov

New member
למוזיקה יש אינספור פנים. ../images/Emo13.gif

זה שלהקות הפאנק מנגנות את השירים הכי פשוטים שאפשר לא אומר עליהן שהן לא מוזיקה טובה. אגב, אני חולק על זה ששנות השמונים היו חרא ושנות התשעים עוד יותר, מסיבות מובנות כמובן
.
 

niraf

New member
:) וגם אני חולקת...

למרות ששמות השמונים, טוב, רובן היו די, קצת, מזעזעות... אבל שנות התשעים.... בשנות התשעים יש שינוי גדול של כל העולם המערבי לעולם וירטואלי וציני של סיפוקים מיידיים ותאגידים רודפי צבע, וכל מיני תהליכים כאלה גרמו להיווצרות של תעשיית הפופ המחרידה. אבל בשנות השבעים, מה קרה בשנות השבעים??
 
אכן

אך אין לי שמץ של מושג. פשוט אין לי מספיק אינפורמציה לגבי הנושא, ולא חייתי אז בתקופה. כל מה שיש לי זה אוסף של השערות. רובן, כמובן, מאשימות את הפּאנק. ואז אני שואל את עצמי - רגע, הרי אותו קהל שהפּאנק סחב אחריו במפתיע - הוא לא צץ משום מקום. אז אם הפּאנק פשוט סחב לרוק המתקדם את הקהל - נשאלת השאלה איך הוא עשה את זה ואיך הקהל דהר אחריו. ואם אכן זו הסיבה - זה יהיה מאכזב מאוד לדעת שכל הקהל וההצלחה הגדולה של הפרוג בתחילת שנות השבעים היתה תוצר של אנשי שיווק מוצלחים שידעו לנתב את הקהל אליהם. מאכזב ואף עצוב. ואם הפּאנק בא לפתע וסיפק מוסיקה חדשה לקהל שהיה רדום, שבכל מקרה לא אהב את מה שהיה באותה תקופה - אז נשאלת השאלה מה קרה לקהל של הרוק המתקדם? הפסיק לאהוב מוסיקה פתאום? אולי המפיקים הגדולים רצו לחטוף את הדבר הכי לוהט באותו רגע. אולי העיתונאים חיפשו משהו חדש וצהוב יותר לדשדש בו. לא יודע, באמת. מבחינה מוסיקלית מדובר ברגרסיה. פּאנק זה לא מוסיקה. זה זרם חברתי. וכל פּאנקיסט שרץ להגן על עמדתו, שישאל את עצמו אם הוא באמת נהנה מהמוסיקה או פשוט מהעובדה שיש כאן רעש שיפריע למי שהוא שונא.
 

ganooov

New member
אממממ... ../images/Emo13.gif

אני חושב שהקהל האמיתי של הפרוג נשאר עם הפרוג, הקולות הצפים עברו לפאנק. אחר כך הם עברו לרוק האלטרנטיבי, ובסוף הם הגיעו לפופ של היום. מחר הקולות הצפים יהיו בזרם אחר.
 
לי דווקא נראה

שהעניין הוא קשר עם הקהל, ועליות הפקה. להקות הפרוג הגדולות של שנות השביעים, דרשו מחברות התקליטים השקעה ענקית, בתחילת שנות השיבעים ההשקעה הזאת ברובה הצדיקה את עצמה, הפרוג היה אופנה, מוזר לחשוב על זה כאופנה, אבל באווירה שיצאה משנות השישים הפרוג אכן היה אופנה. אופנות, כדרכן בקודש הן דבר חולף, באותה מידה, שאיש כמעט כבר לא הקשיב לרוק אנד רול מהסוג של באדי הולי וצ´אק בארי באמצע שנות השישים, ואיש לא האזין להימנוני פסייח קצרים, מהסוג שהג´פרסון אירפליין וסמול פאיסיס (על ההבדלים בין שתי הלהקות), כך לאיש כבר לא היה כוח ליצרות הארוכות של ELP ג´נסיס קאמל ושות´ אחרי 1978 (בערך). מעבר לעניין האופנה, יש לעקוב מה קרה ללהקות הגדולות של הפרוג, להקות אלו הפכו מלהקות מחתרת שמייצגות תרבות נגד מהפכנית ואינטלקטואלית המנגנים לקהל מצומצם הדומה להם באופיו ובהעדפותיו המוסיקאליות, לענקי איצטדיונים, שלא רואים את הקהל ולא זוכים לפגוש בו. עליות ההפקה של ההופעות הללו, גרמו לכך, שלהקות כמו ELP ופינק פלויד למשל, יצאו למסעות הופעות שלא נגמרים (בעיקר ברחבי ארה"ב)מה שניתק אותם מהקהל, פרק את הלהקות מפנים ולא השאיר להם מספיק מקום ליצרות אולפן מושקעות כמו בתחילת שנות השבעים. בעוד הנתק מהקהל נראה ברור מאילו ולא דורש הסבר (כשאתה מולטי מיליונר בסיבוב הופעות אתה פשוט לא פוגש אנשים רגילים) שתי הסיבות האחרות דורשות הסבר: שימו לב מה קרה ללהקות הפרוג הגדולות במהלך החצי השני של שנות השביעים, רוברט פרי עזב את קינג קרימזון, פיטר גבריאל עזב את ג´אנסיס, קאמל התפרקה מכל חבריה, להוציא את לאטימר, חברי הפינק פלויד חדלו לדבר זה עם זה, ג´טרו טול החליפה חברים בערך בקצב שאיאן אנדרסון גומע פאינט בירה ו yes הפכה גם היא למעין תחנת רכבת, אין ספק שאובדן של יוצרים גדולים משנה אופי של להקה, ולוקחת אותה לכיוון שהוא כמעט בהכרח פחות טוב משהיה בתחילה, גם חוסר תקשורת בין חברי הלהקה מוריד מיכולת היצרה של הלהקה. כשהביטלס בתחילת דרכם זיהו הזדמנות מסחרית ליצור את אלבומם הראשון, הפ פשוט נכנסו לאולפן ליום אחד והוציאו אלבום, שהיה הצלחה מסחרית אדירה, אלבום פרוג מושקע מאוד קשה ליצור באופן הזה, להקות פרוג שהיו עסוקות בסיבובי הופעות בילתי נגמרים גילו שיש להם פחות ופחות זמן ליצרת אולפן מושקעת וארוכה, כאשר מנסים לארגן אלבום של מוסיקה מורכבת בתוך כמה ימים, בין הופעה להופעה הוא גם נשמע כך. סיבה נוספת להעלמות הפרוג, ואני אנסה להיות זהיר בניסוח פה, היא השינוי שעבר עולם הסמים, פרוג זו מוסיקה מעצבנת, קשה, ומתישה, זה לא קופצני וקל לעיכול, כאשר אתה מוטל על הריצפה שרירך רפויים אחרי היי של סם הזיה חדש, אתה במצב מושלם להאזין לאלבום החדש של ELP או ג´אנטל ג´יאנט, לקראת סוף שנות השבעים סמים אחרים הפכו לפופלריים, כאלו שדרשו קופצנות וגרמו לירוידה ביכולת הריכוז. כאשר הלהקות הגדולות החלו ליצור אלבומים שעוררו הדים קטנים והולכים ובעליות גדלות והולכות, אופנת הפרוג החלה להעלם, לאיש כבר לא הייתה סבלנות לכל מיני ילדים ארוכי שיער בוגרי חוגים למוסיקה ואומנות שרצו ליצור שירים שאי אפשר להשמיע ברדיו, ומנהלי חברות התקליטים החלו לחפש זרמים חדשים, פשוטים יותר קלים יותר להבנה, ובעיקר קלים יותר לשליטה, וכך הם הגיעו הישר ללהקות השוליים המעצבנות הללו, שאמרו, נכון, אנחנו לא יודעים לנגנן, אין מושג איך כתובים שיר, אבל מה, זול להפיק אותנו ואנחנו נמכור אלבומים, ונעשה כל מה שצריך בשביל זה (אפילו נצחק על המלכה אם צריך, ונופיע לאולפני ה BBC מסטולים, העיקר למכור), להקות הפאנק הללו, שהופיעו במקומות קטנים, והיו קשורים לקהל שלהם, דיברו לדור שלם של צעירים שכבר לא יכלו להאזין לפרוג, שהפך בעינהם מנציג של תרבות נגד לנציג הממסד. למרבה הצער, מה שהפאנק חשף זה שהפרוג לא רק איבד את יכולתו המסחרית, הוא איבד לחלוטין את הקהל, הנושאים עליהם כתבו היוצרים (להוציא אולי פינק פלויד) לא דיברו אליהם, הקהל הצעיר לא משכיל משכיל כמו היוצרים של הפרוג, לא מוסיקאלית ולא תרבותית, והשתמש בסמים אחרים, העולם של סוף שנות השביעים היה שונה במהותו מהעולם של תחילת העשור, וכך כאמור גם הקהל. וכל זה מבלי להתיחס לשינויים סוציואקונומיים שונים, לבעיות שליוו את מלידה, ולאובדן יכולת היצרה שבאה כמעט תמיד בעיקבות הצלחה מסחרית, ועל הסרוס של חברות התקליטים ותעשיית המוסיקה בכלל.
 
נקודות רבות ויפות העלית

בעניין הסמים, קטונתי מלדעת. לצערי, איני יודע עדיין מה התחושה של היי של סם הזיה, כך שלא אוכל להגיב בנושא. אך בעניין הפּאנק כתגובת נגד, אני נוטה להשוות עם הג´אז. המיינסטרים של הג´אז התאפיין בתנודות מחזוריות. בי-בופ -> קוּל ג´אז -> הארד בופ -> ג´אז מודרני (קולטריין, ברובק) -> פרי ג´אז ואוונגארד -> פיוז´ן -> עוד ג´אז מודרני, אוונגארד עכשווי -> וכולי. ההתפתחות הכרונולוגית של אמנות הג´אז מצביעה על סדרה כמעט סינוסואידלית לגמרי של זרמי-נגד. מגבוה לנמוך, מאינטנסיבי לחלול, ממחושב ומורכב לחם ורקיד, מלמעלה למטה כל הזמן. ההתפתחות של הרוק, לעומת זאת, לא כל כך היתה כזאת, עד כמה שידוע לי. מדובר בלידה, וגדילה הדרגתית ועקבית בשנות החמישים, השישים המוקדמות, השישים המאוחרות, והשבעים, ואז הזדקנות ואפילו מוות כפי שרבים הגדירו זאת בשנות התשעים. וזה אולי מסביר את העייפות של הקהל. ייתכן שהרוק ככלל, ללא שום פירוק לתקופות וזרמים, פשוט הזדקן. והקהל הקולקטיבי התעייף וחושיו כהו, וסבלנותו פקעה (למרות שאת התכונה הזו נהוג לייחס לדור צעיר יותר). בתהליך הזה נוסף גם עוד תהליך - עם צמיחתם של הטלויזיה, אמטיוי, הרדיו, המגזינים והאינטרנט - עולם המוסיקה הפופולרית העביר את הפוקוס מהמוסיקה כמוסיקה למוסיקה כליווי, כרקע, כעזר, כתוספת, שומר מסך, אווירה, אמביאנס, יישות פאסיבית שמרחפת בצד כשלושים סנטימטר מעל הגבה. זוהי, כמובן, הכללה של מה שקרה במיינסטרים. כי בשנות השבעים הרוק המתקדם היה המיינסטרים, ומצעדי המכירות הם ההוכחה לכך. וכל אלה, לפחות בעיני, רק מדגישים את התמיהה והפליאה - מדוע פסק לפתע העניין במוסיקה עצמה? המוסיקה נטו נדחקה לשוליים ומאז ועד היום רק השוליים זכו לעושר כזה שהיה במיינסטרים של שנות השבעים. לא רק ברוק. גם במוסיקה אלקטרונית. ובדיוק אותו הדבר קרה במוסיקת עולם. המיינסטרים, שבשנות השבעים קיבל את המוסיקה כאמנות וכיבד אותה, הפך למכונה שעושה נורמליזציה לכל מה שעובר דרכה. ויש עוד כאלו שמעזים להתגאות ולקרוא למוסיקת עולם "משהו מיוחד", אחרי שהיא עברה עיבוד, השטחה, הוסיפו לה חומרים משמרים, איפרו אותה מכל כיוון, הזריקו לה שישים אחוז מים (זה כבר לא בשר, זה מוצר בשר!) ובקיצור זיינו את האמ-אימא של הצורה שלה. איפה העולם ואיפה המוסיקה הזו. מוסיקת עולם יש כאן להורדה בחינם. כל השאר זה פשוט... מילה לא יפה.
 

Chocoholic

New member
דיסקו

לא ציינו כאן את הדבר המעצבן הזה, שנקרא דיסקו. שהיה בהחלט חלק מהמיינסטרים ברוב שנות השבעים. אני חושב שהפאנק היווה קודם כל תחליף לדיסקו.
 

קיר קמט

New member
בימינו אין ממש פאנקיסטים באמת

אבל המוזיקה דווקא עדיין מאוד פופולרית.
 

Let it be

New member
ללא ספק

1250-2002 , אמנם זו תקופה מצומצמת מאוד אך ללא ספק בה התרחשו התפניות מסמרות השיער ביותר בתולדות המוסיקה
 
../images/Emo6.gif

מצוין, רק למה להתעלם מכל המוסיקה היוונית העתיקה? במקרה מצאתי כאן עמוד של דוגמאות מהדבר הזה (שימו לב שבכתובת שלו אין אפילו מילה אחת אמיתית/שלמה), ולפי המעט שהספקתי לשמוע בינתיים במידי, זה די... מפחיד.
 
למעלה