רנדומאליוּת כשיטה
בשעור שלקחתי עם בובי טבימינה הוא סיפר לי שגם עם מתחילים לחלוטין הוא עובד רק באופן רנדומאלי. עוד עקרונות עליהם הוא מקפיד קשורים ל: הקשבה, לא להניח או לצפות רק להגיב. אז חשבתי קצת. לנו, כאנשים, יש נטיה לחיות בתוך מסגרות, לקבע דפוסי עבודה, להגיב באופן אוטומטי לפי הנחות מוקדמות (ציפיות) ולתת לאחרים לחשוב במקומינו. על כל זה באות אמנויות הלחימה ומצד אחד דורשות את הההקשבה, הזרימה, אי הנחת הנחות, רכות... ומצד שני תוקעות אותנו בתבניות (קאטות/פורמים), טקסים, עבודה מובנית בזוגות, לימוד מכניקת גוף מסויימת לכל אמנות, שמירת מסורת ובטח יש עוד כמה ששכחתי. בעייני, יש כאן כוונה אחת ודרך שממש לא מובילה אליה. דרך אגב, ברור לי שאני מתייחס כאן בהכללה (פשוט כי היא רוב הזמן נכונה). ברור לי גם שיש בתי ספר ומורים שלא ממש מגבילים את עצמם ותלמידיהם. מה דעתכם על הפער? איך אפשר לגשר עליו? עדי
בשעור שלקחתי עם בובי טבימינה הוא סיפר לי שגם עם מתחילים לחלוטין הוא עובד רק באופן רנדומאלי. עוד עקרונות עליהם הוא מקפיד קשורים ל: הקשבה, לא להניח או לצפות רק להגיב. אז חשבתי קצת. לנו, כאנשים, יש נטיה לחיות בתוך מסגרות, לקבע דפוסי עבודה, להגיב באופן אוטומטי לפי הנחות מוקדמות (ציפיות) ולתת לאחרים לחשוב במקומינו. על כל זה באות אמנויות הלחימה ומצד אחד דורשות את הההקשבה, הזרימה, אי הנחת הנחות, רכות... ומצד שני תוקעות אותנו בתבניות (קאטות/פורמים), טקסים, עבודה מובנית בזוגות, לימוד מכניקת גוף מסויימת לכל אמנות, שמירת מסורת ובטח יש עוד כמה ששכחתי. בעייני, יש כאן כוונה אחת ודרך שממש לא מובילה אליה. דרך אגב, ברור לי שאני מתייחס כאן בהכללה (פשוט כי היא רוב הזמן נכונה). ברור לי גם שיש בתי ספר ומורים שלא ממש מגבילים את עצמם ותלמידיהם. מה דעתכם על הפער? איך אפשר לגשר עליו? עדי
