זה הזמן לקרוא שוב! ../images/Emo58.gif
זה הספר האהוב עלי. מה שנפלא בו בעיני הוא שבכל פם אפשר לקרוא בו משהו חדש. הקמע ("אורין") הוא סימלה של הקיסרית הילדותית ומייצג את כוחה. הוא ניתן לאטריו על ידי קאירון - הקנטאור ששלח אותו למסע. לקאירון הוא ניתן על ידי הקיסרית הילדותית. אטריו מאבד את הקמע לקראת סוף מסעו, ופוכור (דרקון המזל) מוצא אותו. אז הקמע מוחזר לאטריו, ואטריו משיבו לקיסרית הילדותית. כשבסטיאן מגיע לפנטסיה הוא מקבל את הקמע מידיה. הקמע משפיע על בני האדם אחרת משהוא משפיע על יצירי-פנטסיה: לבני האדם הוא מגשים משאלות, על יצירי פנטסיה הוא מגונן מפני יצירי-פנטסיה אחרים. בסטיאן הוא זה שקורא לראושנה על הקמע את הכתובת "עשה מה שליבך חפץ". פירושו של המשפט הוא לא "לעשות מה שבא לי", כמו שבסטיאן סובר בהתחלה, אלא "לגלות את רצונך הכן והאמיתי ולמלא אחריו" - כפי שמבאר לו גרוגמאן האריה, שליט מדבר הצבעים והדמות הראשונה שפוגש בסטיאן בפנטסיה אחרי הקיסרית הילדותית. מסעו של בסטיאן הוא ממשאלה למשאלה: בהתחלה הוא מבקש לברוא עולם לעצמו (ונולד פרלין, יער הלילה); אז הוא מבקש להיות חזק (והוא הופך לאדון היער הזה, ומאבד את הזיכרון שפעם היה שמן וחלש); בשלב הבא הוא מבקש להיות אמיץ (ונפגש עם האריה, המכונה "המוות הססגוני"). אז הוא נכנס ל"היכל אלף הדלתות" - הפרק היפה ביותר בעיני בספר. שם הוא עובר מחדר לחדר ובכל פעם בוחר בדלת אחת מתוך שתיים. הוא נשאר במבוך זמן רב עד שהוא מבין שמשאלתו היא לפגוש את אטריו - ורק אז יש לבחירותיו כוונה. כאן לראונה הוא ממלא אחר המשפט "עשה מה שליבך חפץ" כפי שהקמע מתכוון לו. לאחר שהוא פוגש את אטריו מתעורר בו הצורך להרשימו (ונוצרת הספריה הגדולה של סאמארקאנד); בהמשך הוא מבקש להיות מפחיד (ופוגש את קסאידה). רק כשבסטיאן מבקש לפגוש שוב את הקיסרית הילדותית (כלומר, לשוב להיות ילד למרות כל השינויים שהוא עבר) - משאלתו אינה נענית. אטריו מבין מה קורה לבסטיאן, המסרב להתבגר: עם כל משאלה שמתגשמת, הוא מאבד זיכרון. פורצת מלחמה, ובסופה בסטיאן נותר לבדו. כאן מתחיל מסעו המשמעותי יותר ממשאלה למשאלה, כיון שכעת נודע לו שמספר המשאלות מוגבל, ונותרו לו מעטות. הוא מבקש להיות נאהב (ופוגש את הגבירה איולה, המשמשת לו אם); הוא מבקש לא להיות לבד (ויוצא למסע עימי ם אנשים החיים רק בקבוצה); ולבסוף, הוא מבקש לאהוב (ומוצא את חלומו במכרה-החלומות). כשהוא מבקש לאהוב הוא מגלה שאיבד את עצמו לגמרי - לא נותר לו שום זיכרון, והוא אינו יכול עוד לחזור לעולמו. הוא מניח את אורין על השלג, ופוכור ואטריו מופיעים. אורין גדל והופך להיכל בו זורמים מי-החיים. בסטיאן רוחץ בהם ונשאר בלי כלום - נקי כתינוק שזה עתה נולד ואינו יודע מי הוא. מי-החיים אינם מרשים לבסטיאן לחזור לעולמו עד שלא יסיים את הכל הסיפורים שהתחיל בפנטסיה - אך אז אטריו ערב לו ומבטיח כי הוא יסיימם עבורו. שני הנחשים המרכיבים את הקמע זזים ומניחים לבסטיאן לעבור. הוא שב לעולמו אחרי המסע שלו, בוגר יותר, בשל יותר ונכון להתמודד עם המציאות.
בכל אופן, אולי הדיון קצת טפשי אבל אשמח לריענון קטן.