רוצה להיות אבא
שלום לכולם,
בהמשך להמלצת אחת מבאות "פורום נשואים נשואות" אני כותב את הסיפור שלי כאן בתקווה לקבל עצה טובה או התייחסות ממישהו או מישהי שעמדו בפני מצב דומה או חושבים שיכולים לעזור.
אני בן 35, נשוי חמש שנים ואב לילדה מדהימה בת שנה וחצי.
עוד בתקופה שאני ואשתי יצאנו, גיליתי שיש לה משקעים נפשיים לא פשוטים על רקע התעללות שעברה כשהייתה קטנה ועליה לא סיפרה לאף אחד חוץ ממני. השקעתי המון מאמצים כדי לעזור לה להתמודד עם הבעיה טוב יותר ועודדתי אותה ללכת לטיפול נפשי כשלחלק מהטיפולים הגעתי יחד איתה. עברנו ביחד תקופה מאוד קשה.
לפני שנישאנו היא הבטיחה לי כמה דברים בנוכחות המומחית שטיפלה בה שנראו לי חיוניים להצלחת הנישואין שלנו. בין היתר היא הבטיחה לי שתמשיך בטיפול ותקבל תרופות נגד דיכאון שלא קיימה.
עליי לציין שאשתי מאוד חסרת ביטחון, תלותית ודורשת שכל כולי אהיה אך ורק שלה. אין לה שום יכולת (ואולי רצון) להבין אותי ולהסתכל על דברים מנקודת מבטי שלא לדבר על לתת לי קצת ספייס מדי פעם. בגדול אני אדם מאוד חברותי והבלגתי המון על ההתנהגות הזו שפגעה ביחסיי עם החברים והמשפחה, ועל התנהגויות מאוד לא נעימות נוספות כמו עצבים וצעקות ללא סיבה או בגלל דברים של מה בכך, כי אני אוהב אותה ותמיד הייתי אופטימי שיום אחד היא תסכים סוף סוף לקבל טיפול והדברים יסתדרו.
אתן דוגמאות קטנות להתנהגות קנאית אופיינית שהתרחשה אינספור פעמים: דיברתי בטלפון עם חבר יותר מדי פעמים לדעתה (היא חושבת שלא צריך יותר מפעמיים בשבוע...), היא חושבת שאני אוהב את ההורים שלי יותר ממנה, ואפילו כיוון שלדעתה שהכלב שאימצנו אוהב אותי יותר מאשר אותה.
למה אני מספר לכם את כל זה? עד היום השתדלתי להבליג, לפייס, לרצות להתפשר ואפילו להתנצל על דברים שאין שום סיבה שאתנצל עליהם. אבל עם הילדה זה פשוט בלתי נסבל מבחינתי. מאז שהיא נולדה אשתי לא מאפשרת לי להתקרב לילדה ועושה לי סצינות נוראיות בטענה שהילדה זה כל החיים שלה והיא לא מוכנה שהילדה תאהב אותי יותר ממנה. היא גם טוענת שמבחינת החוק היא אחראית על הילדה ולכן היא קובעת. לא סיפרתי על זה למשפחתי ולאף אחד בעצם חוץ מההורים שלה שראו את זה בעצמם כיוון שאני לא רוצה שיחשבו עליה דברים שליליים.
עכשיו, שלא תבינו לא נכון, בבסיס היא כן אדם טוב והיא אימא מצויינת שמשקיעה את הנשמה בילדה, אבל אני מרגיש שפיספסתי ואני מפספס את כל חוויית הגידול של הבית שלי. מה שאני מתאר כאן נוגע רק לקשיים שקשורים לילדה והם רק קצה הקרחון מבחינת כל הקשיים שאשתי מעמידה בפניי, אבל מבחינתי העובדה שהיא מרחיקה אותי מהילדה היא הדבר הגרוע ביותר. אני מאוד מאוד אוהב ילדים והחלום שלי היה תמיד שיהיו לי ילדים משלי ודווקא כשאני כבר אבא לילדה מקסימה ומדהימה, אני מגלה לפתע שהילדים היחידים שמותר לי להתקרב אליהם הם האחיינים שלי. לבת שלי שאני כ"כ אוהב אסור לי להתקרב... כדי שחס וחלילה לא תאהב אותי יותר מדי.
חשוב לי לציין שאשתי קיבלה בעבר טיפול בנוגדי דיכאון. כיום היא מסרבת לקחת למרות שלדבריה הטיפול התרופתי שקיבלה דאז שיפר את מצבה והקטין את רמת החרדה והתוקפנות שלה שהיא גבוהה מאוד היום. ההורים שלה גם מודעים לבעיות שלה וניסו לדבר איתה, אבל היא עקשנית ולא מקשיבה לאף אחד.
אני לא יודע את תוכלו לייעץ לי או סתם להביע דעה, אני פשוט מיואש ולא יודע מה עוד אפשר לעשות וצריך לפרוק את המטען הזה שיושב לי בגרון כבר המון זמן. בכל מקרה תודה למי שהשקיע זמן בקריאת הסיפור שלי.
נ"ב: לא סתם בחרתי בכינוי "פרייאר35", זה מה שאשתי גורמת לי להרגיש.
שלום לכולם,
בהמשך להמלצת אחת מבאות "פורום נשואים נשואות" אני כותב את הסיפור שלי כאן בתקווה לקבל עצה טובה או התייחסות ממישהו או מישהי שעמדו בפני מצב דומה או חושבים שיכולים לעזור.
אני בן 35, נשוי חמש שנים ואב לילדה מדהימה בת שנה וחצי.
עוד בתקופה שאני ואשתי יצאנו, גיליתי שיש לה משקעים נפשיים לא פשוטים על רקע התעללות שעברה כשהייתה קטנה ועליה לא סיפרה לאף אחד חוץ ממני. השקעתי המון מאמצים כדי לעזור לה להתמודד עם הבעיה טוב יותר ועודדתי אותה ללכת לטיפול נפשי כשלחלק מהטיפולים הגעתי יחד איתה. עברנו ביחד תקופה מאוד קשה.
לפני שנישאנו היא הבטיחה לי כמה דברים בנוכחות המומחית שטיפלה בה שנראו לי חיוניים להצלחת הנישואין שלנו. בין היתר היא הבטיחה לי שתמשיך בטיפול ותקבל תרופות נגד דיכאון שלא קיימה.
עליי לציין שאשתי מאוד חסרת ביטחון, תלותית ודורשת שכל כולי אהיה אך ורק שלה. אין לה שום יכולת (ואולי רצון) להבין אותי ולהסתכל על דברים מנקודת מבטי שלא לדבר על לתת לי קצת ספייס מדי פעם. בגדול אני אדם מאוד חברותי והבלגתי המון על ההתנהגות הזו שפגעה ביחסיי עם החברים והמשפחה, ועל התנהגויות מאוד לא נעימות נוספות כמו עצבים וצעקות ללא סיבה או בגלל דברים של מה בכך, כי אני אוהב אותה ותמיד הייתי אופטימי שיום אחד היא תסכים סוף סוף לקבל טיפול והדברים יסתדרו.
אתן דוגמאות קטנות להתנהגות קנאית אופיינית שהתרחשה אינספור פעמים: דיברתי בטלפון עם חבר יותר מדי פעמים לדעתה (היא חושבת שלא צריך יותר מפעמיים בשבוע...), היא חושבת שאני אוהב את ההורים שלי יותר ממנה, ואפילו כיוון שלדעתה שהכלב שאימצנו אוהב אותי יותר מאשר אותה.
למה אני מספר לכם את כל זה? עד היום השתדלתי להבליג, לפייס, לרצות להתפשר ואפילו להתנצל על דברים שאין שום סיבה שאתנצל עליהם. אבל עם הילדה זה פשוט בלתי נסבל מבחינתי. מאז שהיא נולדה אשתי לא מאפשרת לי להתקרב לילדה ועושה לי סצינות נוראיות בטענה שהילדה זה כל החיים שלה והיא לא מוכנה שהילדה תאהב אותי יותר ממנה. היא גם טוענת שמבחינת החוק היא אחראית על הילדה ולכן היא קובעת. לא סיפרתי על זה למשפחתי ולאף אחד בעצם חוץ מההורים שלה שראו את זה בעצמם כיוון שאני לא רוצה שיחשבו עליה דברים שליליים.
עכשיו, שלא תבינו לא נכון, בבסיס היא כן אדם טוב והיא אימא מצויינת שמשקיעה את הנשמה בילדה, אבל אני מרגיש שפיספסתי ואני מפספס את כל חוויית הגידול של הבית שלי. מה שאני מתאר כאן נוגע רק לקשיים שקשורים לילדה והם רק קצה הקרחון מבחינת כל הקשיים שאשתי מעמידה בפניי, אבל מבחינתי העובדה שהיא מרחיקה אותי מהילדה היא הדבר הגרוע ביותר. אני מאוד מאוד אוהב ילדים והחלום שלי היה תמיד שיהיו לי ילדים משלי ודווקא כשאני כבר אבא לילדה מקסימה ומדהימה, אני מגלה לפתע שהילדים היחידים שמותר לי להתקרב אליהם הם האחיינים שלי. לבת שלי שאני כ"כ אוהב אסור לי להתקרב... כדי שחס וחלילה לא תאהב אותי יותר מדי.
חשוב לי לציין שאשתי קיבלה בעבר טיפול בנוגדי דיכאון. כיום היא מסרבת לקחת למרות שלדבריה הטיפול התרופתי שקיבלה דאז שיפר את מצבה והקטין את רמת החרדה והתוקפנות שלה שהיא גבוהה מאוד היום. ההורים שלה גם מודעים לבעיות שלה וניסו לדבר איתה, אבל היא עקשנית ולא מקשיבה לאף אחד.
אני לא יודע את תוכלו לייעץ לי או סתם להביע דעה, אני פשוט מיואש ולא יודע מה עוד אפשר לעשות וצריך לפרוק את המטען הזה שיושב לי בגרון כבר המון זמן. בכל מקרה תודה למי שהשקיע זמן בקריאת הסיפור שלי.
נ"ב: לא סתם בחרתי בכינוי "פרייאר35", זה מה שאשתי גורמת לי להרגיש.
