רוצה לבקש סליחה
הייתי ילד, והייתי טיפש. באמת חשבתי שמה שאני עושה הוא "תגובה ציונית הולמת". הייתי מושפע מאלה שסביבי. מהילדים שהשתתפו איתי, ומהמבוגרים שנתנו מסרים כפולים- זה רע וזה טוב, שלא באמת אכפת לנו מאלה שנפגעים אבל זה פוגע בתדמית שלנו וכו´ וכו´. היו פיגועים באיזור מגוריי. הרבה. אנשים נהרגו בדרכים. מירי מרכב חולף, מירי מהמארב ואפילו מיידויי אבנים. ו´אנחנו´ לא שתקנו. הריטואל היה די קבוע - יורים על רכב ישראלי, יש הרוגים, השמועה מגיעה לאוזנינו עוד לפני התקשורת, וכל אנשי היישוב, ואני איתם, מגיעים למקום. בדרך כלל הרכב עוד היה במקום, מוכתם בדם ההרוגים, והדם שפוך, והדם עולה לראש. ומתחילים הצעקות, בהתחלה על העיתונאים, ואח"כ גם על החיילים והשוטרים, ואז מתחילים האבנים להתעופף, אל עבר כל זגוגית זמינה. החמושים גם מתחילים לירות לעבר דודי השמש, החיילים עומדים, לפעמים מנסים לעצור ולפעמים לא, אבל תמיד נמצאים במבוכה נוראית. וגם אני איתם, משליך אבנים אל עבר מכוניות ערביות, אל תוך בתי אנשים שכל חטאם היה שהיו ערבים ושגרו קרוב לגדרות היישוב שלנו. אני כותב את זה ואני מרגיש באמת בושה וחרטה מציפים אותי. איך שסתמתי את ליבי, והשחתתי רכושם של חפים מפשע, בשל טיפשותם של הסובבים אותי, ושלא הייתי מספיק אני בשביל לחשוב אחרת ולהתנהג אחרת. ראיתי עכשיו בחדשות דיווח על ה´פוגרום´ האחרון שעשו המתנחלים בבתי הערבים בחברון, וכאב לי הלב. כאב על ההרס וכאב על הסבל, ויותר מכל כאב על זה שפעם גם אני הייתי בין הפורעים. הלוואי שהייתי יכול לבוא ולבקש סליחה באופן אישי מכל אדם שאי פעם גרמתי לו נזק בשל האידיאולגיה שסימאה אותי, האפשרות הזו לא קיימת, אז לפחות אתם שמעתם את בקשת הסליחה, ואתם יודעים כמה שאני מצטער.
הייתי ילד, והייתי טיפש. באמת חשבתי שמה שאני עושה הוא "תגובה ציונית הולמת". הייתי מושפע מאלה שסביבי. מהילדים שהשתתפו איתי, ומהמבוגרים שנתנו מסרים כפולים- זה רע וזה טוב, שלא באמת אכפת לנו מאלה שנפגעים אבל זה פוגע בתדמית שלנו וכו´ וכו´. היו פיגועים באיזור מגוריי. הרבה. אנשים נהרגו בדרכים. מירי מרכב חולף, מירי מהמארב ואפילו מיידויי אבנים. ו´אנחנו´ לא שתקנו. הריטואל היה די קבוע - יורים על רכב ישראלי, יש הרוגים, השמועה מגיעה לאוזנינו עוד לפני התקשורת, וכל אנשי היישוב, ואני איתם, מגיעים למקום. בדרך כלל הרכב עוד היה במקום, מוכתם בדם ההרוגים, והדם שפוך, והדם עולה לראש. ומתחילים הצעקות, בהתחלה על העיתונאים, ואח"כ גם על החיילים והשוטרים, ואז מתחילים האבנים להתעופף, אל עבר כל זגוגית זמינה. החמושים גם מתחילים לירות לעבר דודי השמש, החיילים עומדים, לפעמים מנסים לעצור ולפעמים לא, אבל תמיד נמצאים במבוכה נוראית. וגם אני איתם, משליך אבנים אל עבר מכוניות ערביות, אל תוך בתי אנשים שכל חטאם היה שהיו ערבים ושגרו קרוב לגדרות היישוב שלנו. אני כותב את זה ואני מרגיש באמת בושה וחרטה מציפים אותי. איך שסתמתי את ליבי, והשחתתי רכושם של חפים מפשע, בשל טיפשותם של הסובבים אותי, ושלא הייתי מספיק אני בשביל לחשוב אחרת ולהתנהג אחרת. ראיתי עכשיו בחדשות דיווח על ה´פוגרום´ האחרון שעשו המתנחלים בבתי הערבים בחברון, וכאב לי הלב. כאב על ההרס וכאב על הסבל, ויותר מכל כאב על זה שפעם גם אני הייתי בין הפורעים. הלוואי שהייתי יכול לבוא ולבקש סליחה באופן אישי מכל אדם שאי פעם גרמתי לו נזק בשל האידיאולגיה שסימאה אותי, האפשרות הזו לא קיימת, אז לפחות אתם שמעתם את בקשת הסליחה, ואתם יודעים כמה שאני מצטער.
