אם יהירות היא תכונה לא נעימה
אז אל תשתמשי בה
ואם לך יש צורך עמוק להתנצל כשאת מביעה את דעתך, מדוע זה צ"ל מוחל עלי? להחיל את הגישה האפולוגטית שאת מאמינה בה עלי, זה כמעט אקוויוולנט הרי להגדרה המילונית של יהירות... לענייננו, הגברת שכתבה את עיקרון הרצף, ספר שאיכותו היחידה היא בתצפית על שבט נידח וטוב מקסימום לשעורי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, יצרה גל שלם של החזרת נשים הביתה בשם עיקרון מופרך לחלוטין של תפיסת הורות שבטית, שהזרם הזה מטיל את כל כולה על האמא. אולי היתה לה כוונה טובה, אבל הדרך לגהנום רצופה בשכאלו. בפועל היא משתפת פעולה עם הכוונות הנמוכות ביותר של החברה הפטריאכלית בכל הנוגע לנשים, שגם מציבות בגללה, בתגובת שרשרת, דוגמה אומללה מאוד לשוויון, אחריות הורית משותפת ונשיות לילדים של אותן אמהות של עיקרון הרצף. פעם, עוד לפני שהיו לי ילדים וגרתי בת"א, הייתי מזהה אותן בגן מאיר עם מנשא מאוד מסויים ומבט עאלק "מואר" בעיניים, של שה שהשלים היטב עם טביחתו מרצון. סיפרה לי בדיוק השבוע אשה צעירה שילדה לפני חודשיים, שהולכת למפגשי הורות מסוגים שונים של אמהות לתינוקות, על כמה סיפורים שסופרו לה בעניין "איך עיקרון הרצף תקע לנו את החיים וחבל שהתעוררנו מאוחר", מאמהות שהורותן כעת לוקחת בחשבון גם...(כמה מפתיע)...את עצמן. אגב, אני אכן הסמכות הסופית לכל מה ש
אני אומרת וגם טורחת ללמוד את הדברים מהבט חברתי, פמיניסטי, נשי, פסיכולוגי וכיו"ב. קוראים לזה קריאה. הרבה ולעומק. ורצוי קריאה ביקורתית. מומלץ (ממש לא מתוך יהירות). למדתי ממטיפות שונות ל"החזרת נשים הביתה בשמה של האימהות האבסולוטית"
