ראיון עם ג'ין לידולף

[ליליה והגמדים]

לא הבנתי

 

[צימעס]

נדמה לי שכשאהיה בת 70

לא ניתן יהיה להגיד עלי "לא עשתה כלום כל החיים, רק גידלה ילדים ושכחה את עצמה". אבל אני לא יכולה לחתום, אז עדיף שניפגש אז ונדבר

 

[ליליה והגמדים]

אבל לא זו האמירה

גידול ילדים הוא עניין מהותי, אלא שאינו כל חזות הנפש, הרוח והאדם/האשה. ההאטה ביכולת הקואורדינטיבית בין כל הנשים שמרכיבות כל אחת מאיתנו, בעת שהילדים קטנים, ברורה. היא כמעט ולא קיימת אצל גברים וניתן לצמצם אותה משמעותית למימדיה הטבעיים, בחשיבה שוויונית וביקורתית יותר. ובהבנה של הדינמיקה הסמויה שמאחורי תאוריות יישומיות שונות, בין אם החלטנו לדבוק בהן או לדחותן.

 

[צימעס]

מהם המימדים הטבעיים? מי קובע?

מי קובע עבורי? אגב, היום היתה לי שיחה מאוד נוקבת עם חברה, בה היא הופתעה לגלות שאני בבית כי טוב לי בבית.

 

[ליליה והגמדים]

החיים הם קו רצף

עליו אנחנו לוקחות החלטות שונות בתקופות חיים שונות. יע"ז אני חייבת לומר לך שיש משהו מאוד מטריד באמירה "אני בבית מבחירה", כי האמת היא תמיד בסטטיסטיקה: הרוב המאוד מכריע של הבוחרות להיות בבית, הן האמהות - לא האבות. ההטייה המגדרית הבסיסית הזו יוצרת את ברירת המחדל. זה לא אומר שאני שוללת את דברייך לגבי ההחלטה - אני רק מסיבה את תשומת ליבך, כמה חשוב להיות מודעת לכך שיש בחירות שהן בחירות של ברירת מחדל מגדרית. אין לי יומרות לעשות בעידן הזה יותר מאשר מעשה של העלאת מודעות לדינאמיקה הזו. אני לא מופתעת לגלות, בניגוד לחברתך, שאת בבית כי טוב לך שם ואין סיבה שלא יהיה. רק בכל אישי יש מימד של השתייכות לפוליטי, לקבוצת ההשתייכות, למרחב חברתי שבו את - מבין שני בני הזוג - בבית. לא הוא. אגב, הגדרתי "מימדים טבעיים" דווקא בגלל היחסיות. אין מימד אבסולוטי.

 

[דסי אשר]

הספר בהחלט אינו עומד בקרטירונים של

ספר אנתרופולוגי. הסופרת לא רק מתארת מה קורה בשבט, אלא מוסיפה לאורך כל הספר את עמדותיה לגבי חינוך חילדים בדרך הנכונה. היא גם הקימה אתר להתייעצות לגבי שאלת גידול ילדים על פי עקרון הרצף. דסי

 

[דסי אשר]

רווינסרה וצימעס - הביקורת שלי על גן

הסופרת: הספר לא אצלי. בעבר קראתי אותו, כדי לדעת במה המדובר. מה שהפריע לי הכי הרבה בספר, היית האמירה הנרחצת שלה, שהופיעה כל כמה עמודים, שאם שאינה מגדלת את ילדה לפי "עקרון הרצף"- מתאכזרת אליו. המילים,המשפטים האלה נשמעו בעיני נוראיים, אם הם יוצאים מפיה(מכתיבתה) של אשה הכותבת למען הורים. כן, רוינסרה- אני יודעת שאמהות רבות חוו רגשי אשם קשים ביותר בעקבות הספר. הורה שקורא את הספר, ואת "משפט המחץ" של הסופרת, ולא מסוגל לעמוד בהמלצות שלה, מרגיש, אם הנו הורה חסר נסיון המחפ]ש הדרכה להורות שלו- שהוא אכן עושה רע לילד שלו... דסי

 

[Kalla]

גם אני סבורה שהספר מתיימר להיות

הרבה יותר מתיאור אנתרופולוגי של שבט, שכן חלק ממנו מוקדש לא לתיאור אובייקטיבי של המציאות בשבט, אלא לניתוח שלה והשוואתה עם המציאות שלנו. הספר מנתח, בלי צל של ספק, את ההתנהגות שלנו (בעולם המערבי) בצורה ביקורתית מאוד, מדגיש את השלילי בה לעומת החיובי בתרבות השבטית. בהחלט יש כאן הסקת מסקנות לגבי איך צריך לחנך ילדים ולא רק תצפית תמימה על איזה שבט. כמו כן, יש ניתוח פסיכולוגי (בגרוש) של הסיבות להתנהגות האנשים המערביים, שהיא כמובן לא טבעית ונחותה מזו של אנשי השבט. ולקינוח, סתם דוגמא קטנה: "אין לנו ברירה אלא למצוא את דרכנו חזרה אל הידע המשותף ליקוואנה ולאבותינו" ("אין לנו ברירה", לא פחות ולא יותר!). זה יכול היה להיות משעשע אילולא הספר היה פשוט משעמם אותי עד מוות (החלק הניתוחי שלו, שהשתלט על כל חלקה טובה של התצפית האנתרופולוגית).

 

[לורליי43]

כן, המשפט הזה מוגזם לגמרי

הופך את הספר למתכון לסופלה- אם לא יקפידו על כל פרט, לפי הסדר ולפי הרצף- הסופלה יפול

. פשוט ספר דמגוגי לחלוטין- לוקח חצאי אמיתות והופך אותן לקביעות מוחלטות.

 

[ליליה והגמדים]

זה הכי קל

את אמא, האשמה היא חלק מזה. אני זוכרת איך שמתי לב שיש ריח של עשן של אוטובוסים ברחוב שגרתי בו on&off כמעט כל חיי, רק כשהגעתי לשם לראשונה עם עומר בן השבוע. מייד הרגשתי אשמה בהרעלת הילד. השיטה עובדת ככה: יש משבר כלכלי ברקע, צריך לפנות משרות לגברים, מוצאים תאוריה שעובדת על רגשות אשם של אמהות, הן מתפטרות מהעבודה וחוזרות הביתה ובא לציון גואל

הכי טוב זה למצוא אשה שתפיץ את הרעיון. זה נראה אמין יותר.

 

[צימעס]

מי לדעתך המנוע שמאחורי הקונספירציה?

 

[ליליה והגמדים]

זה כמו בפיזיקה

חוק שימור החומר, האנרציה. המון פרטי סוציאליזציה שאינם ניתנים לשליטה, מכוונים כולם להטבעה והטמעה של מסרים המשמרים את השיטה החברתית.

 

[ליליה והגמדים]

אין לה ילדים? ../images/Emo6.gif קלאסי ../images/Emo6.gif

התאוריה הכי מופרכת מחד ואקט גאוני של הוצאת נשים ממוקדי השפעה וממעגל העבודה מאידך

ממש בבחינת אבן שטיפש(ה) זרק(ה) לנהר.

 

[lilubalilu]

לרבות מהוגות הפמיניזם אין ילדים

ורבות גם מעולם לא נישאו ולא חיו עם בן זוג. האם גם לתיאוריות שלהן על מקום האישה במשפחה לא צריך להתייחס ברצינות?

 

[mummy]

והנה עוד סטריאוטיפ על פמיניסטיות

שלא לומר שטויות במיץ. "רבות מההוגות"? רבות??? מילא לא נישאו, אבל "לא חיו עם בן זוג?" למה, כי אם הן פמיניסטיות הן לא אנושיות? בדידות מזהרת היא משאת חייהן? או שאת(ה?) רוצה לומר שאם הן חיו עם בת זוג, ולא בן זוג, אז זה לא נחשב משפחה? סתם ככה מהראש, כמה שמות שעולים לי - ממש בלי לבדוק ולהתאמץ, וזה רק אני - וירג'יניה וולף, בטי פרידן, גלוריה סטיינהם, אדריאן ריץ' (אפילו אדריאן ריץ' עם תיאורית ההטרוסקסואליות הכפויה שלה), אליס ווקר, בל הוקס, ג'ודית בטלר (אפילו ג'ודית בטלר שלה מייחסים את יסודות התיאוריה הקווירית כולה), נעמי וולף --- ואני יכולה להמשיך ולמנות עוד כמה פמיניטיות מקומיות אם תרצה אז נכון שהיו גם כמה שלא נישאו (סימון דה- בובואר למשל). אז מה, בכל קבוצת אוכלוסייה יש כאלה. לו היית מבין(ה?) משהו בכלל על פמיניזם ברמה הבסיסית ביותר, היית יודע(ת?) שדווקא אצל פמיניסטיות (מכל הסוגים והמינים), שאצלן נקודת המוצא היא שהאישי הוא פוליטי, אין עוררין על ההשפעה והחשיבות של החוויה האישית על אופן הגיבוש של תובנות ותיאוריות, וכמובן גם על התוכן שלהן.

 

[ליליה והגמדים]

היא לא הוגה פמיניסטי

וזה גם לא מדוייק. לרבות יש, לא "לפי הספר" כי הן מתריסות על חוקי "הספר", אבל יש. ויש הבדל בין ניתוח מקומה של האשה לבין אימהות.

 

[mamick]

הבעיה שלי עם הספר הזה

אז יש שבט פימיטיבי, שאנשיו חיים חיים קשים ואכזריים, ומאוד לא מפתים. שמחוסר ברירה חייבים לסחוב את הילדים שלהם איתם לעבודה המפרכת שלהם, וגם לא מתרגשים אם הילדים שלהם נפצעים קשה. כי בעולם שלהם חיים של ילדים זה לא ערך עליון ואפשר לעשות עוד כמה. טוב, ככה זה בעולם הפרימיטיבי. אבל מה טוב בזה?!

 

[Kalla]

יותר מזה ומעבר לשאלה

אם זה טוב או לא טוב, כי טוב זה מושג סובייקטיבי לעיתים קרובותף האם היא ברצינות חושבת שהאדם הממוצע יכול בכלל לחיות בתנאים ובסביבה המודרניים חיים של שבט כזה? האם היא בעצמה חיה ככה את חייה?

 

[mamick]

אבל אני לא מבינה למה שמישהו ירצה

 

[Kalla]

גם אני לא, אבל סביר שיש כאלה שכן.