ק-ר-ו-ע-ה ../images/Emo4.gif
ועומדת לי בינתיים על הגבול הדק שמפריד בין חילונית לדתייה. אני מאמינה בכל ליבי , אבל פשוט לא מסוגלת להתחבר מחדש לכל הדברים שהיוו פעם חלק מחיי. השבוע הלכתי לבדוק מדרשה תורנית לבנות. הקשבתי לשיעורים, דיברתי עם הבנות וידעתי שמקומי לא שם. הבנתי את כל ההרצאות , היה מעניין, אבל הכל נראה כ"כ רחוק ממני. הם התווכחו על השאלה האם לאח מותר לגעת באחותו וחשבתי לעצמי "אני, שכבר נגעתי בכל מי שאני מכירה, מה הקשר שלי לויכוח המטופש הזה?" וכשהרב דיבר על כך שצריך למצוא שרות לאומי "כשר" (שתהיה הפרדה בין בנים לבנות וכו´ וכו´) ושאלתי אותו "מה הקטע? בסדר. נמצא שרות לאומי ´טוב´ לשנה-שנתיים , אבל אני לא יכולה לברוח מהתמודדות עם המציאות לנצח! אצטרך לחיות בבועה כל חיי?" והוא אמר "כן, מה רע?", ברחתי משם כל עוד רוחי בי. אני מסתכלת כעל כל הדתיים מבטן ולידה, שאין בהם ולו פיקפוקון בדרכם - ומקנאה. כי גם אני רוצה להיות כך. וברור לי שאף פעם לא אהיה. אני לא יכולה להתעלם מכל מה שעברתי בשנה וחצי האחרונות. בא לי לזרוק את הכל ואת כולם, לברוח, להתנתק, ללכת לאיזו גבעה ולחיות שם את חיי כפי שאני מאמינה, אבל המציאות טופחת שוב ושוב על פניי. ואומרת לי "את לא יכולה להתעלם" אני מנסה לברוח, ללכת למקומות הכי דוסים ונידחים, ואז ברגע לא מתוכנן, פתאום מרגישה את הזרות הזו, הנתק. איך אני יכולה להיות דתייה כשהדיסקוטיקים הם הבית השני שלי? איך אוכל לשים בצד ולשכוח את מחפשת דרך החילונית? איך אפשר להאמין ולהיות בפורום של כופרים? מה זה שווה אם אני לובשת בגדים של אשת האדמור מוויז´ניץ אם אחרי זה, כשאני רוקדת, החצאית עולה אל על? אני יכולה לבוא ולהגיד עד כמה הדיסקוטקים שאני מבלה בהם מגעילים , שההצעות המגונות והמחורמנות מיבשות אותי לחלוטין, שנמאס לי מההידבקות הזו של כולם לתחת שלי, מהדיבורים על זה ש"אני נורא מעניינת", תוך כדי שיטוט עיניים מעמיק במחשופי וזו תהיה האמת, אבל לא כולה. כי אני אוהבת לרקוד, להתחרפן, לעמוד באמצע הרחבה ולזכות במבטים מעריצים. אני מכורה לשחרור האדרנלין המטורף הזה, לחופש המוחלט, לפרץ החיים שזורם ממני בטונות, להתלהבות , לקצב. אני מרגישה שאם אני מוותרת על כל זה, אני זורקת חצי ממני לפח. בקיצור: ק-ר-ו-ע-ה! אלה הם חיי. <מיכלי בטוחה שהם צריכים להשתנות מתישהוא>
ועומדת לי בינתיים על הגבול הדק שמפריד בין חילונית לדתייה. אני מאמינה בכל ליבי , אבל פשוט לא מסוגלת להתחבר מחדש לכל הדברים שהיוו פעם חלק מחיי. השבוע הלכתי לבדוק מדרשה תורנית לבנות. הקשבתי לשיעורים, דיברתי עם הבנות וידעתי שמקומי לא שם. הבנתי את כל ההרצאות , היה מעניין, אבל הכל נראה כ"כ רחוק ממני. הם התווכחו על השאלה האם לאח מותר לגעת באחותו וחשבתי לעצמי "אני, שכבר נגעתי בכל מי שאני מכירה, מה הקשר שלי לויכוח המטופש הזה?" וכשהרב דיבר על כך שצריך למצוא שרות לאומי "כשר" (שתהיה הפרדה בין בנים לבנות וכו´ וכו´) ושאלתי אותו "מה הקטע? בסדר. נמצא שרות לאומי ´טוב´ לשנה-שנתיים , אבל אני לא יכולה לברוח מהתמודדות עם המציאות לנצח! אצטרך לחיות בבועה כל חיי?" והוא אמר "כן, מה רע?", ברחתי משם כל עוד רוחי בי. אני מסתכלת כעל כל הדתיים מבטן ולידה, שאין בהם ולו פיקפוקון בדרכם - ומקנאה. כי גם אני רוצה להיות כך. וברור לי שאף פעם לא אהיה. אני לא יכולה להתעלם מכל מה שעברתי בשנה וחצי האחרונות. בא לי לזרוק את הכל ואת כולם, לברוח, להתנתק, ללכת לאיזו גבעה ולחיות שם את חיי כפי שאני מאמינה, אבל המציאות טופחת שוב ושוב על פניי. ואומרת לי "את לא יכולה להתעלם" אני מנסה לברוח, ללכת למקומות הכי דוסים ונידחים, ואז ברגע לא מתוכנן, פתאום מרגישה את הזרות הזו, הנתק. איך אני יכולה להיות דתייה כשהדיסקוטיקים הם הבית השני שלי? איך אוכל לשים בצד ולשכוח את מחפשת דרך החילונית? איך אפשר להאמין ולהיות בפורום של כופרים? מה זה שווה אם אני לובשת בגדים של אשת האדמור מוויז´ניץ אם אחרי זה, כשאני רוקדת, החצאית עולה אל על? אני יכולה לבוא ולהגיד עד כמה הדיסקוטקים שאני מבלה בהם מגעילים , שההצעות המגונות והמחורמנות מיבשות אותי לחלוטין, שנמאס לי מההידבקות הזו של כולם לתחת שלי, מהדיבורים על זה ש"אני נורא מעניינת", תוך כדי שיטוט עיניים מעמיק במחשופי וזו תהיה האמת, אבל לא כולה. כי אני אוהבת לרקוד, להתחרפן, לעמוד באמצע הרחבה ולזכות במבטים מעריצים. אני מכורה לשחרור האדרנלין המטורף הזה, לחופש המוחלט, לפרץ החיים שזורם ממני בטונות, להתלהבות , לקצב. אני מרגישה שאם אני מוותרת על כל זה, אני זורקת חצי ממני לפח. בקיצור: ק-ר-ו-ע-ה! אלה הם חיי. <מיכלי בטוחה שהם צריכים להשתנות מתישהוא>
