ללכת בעקבות האהבה
(בכל זאת) ללכת אחרי האהבה (מהאתר של לורית) כישלון באהבה הוא הכישלון בה´ הידיעה - תאמינו לי. אין דבר מבלבל, מפחיד, מדכא ומייאש מאהבה שעולה על שרטון, מאובדן של אדם אהוב, מגעגוע למישהו שאתה יודע שלעולם לא ישוב. מה עושים במצב כזה? מה אנחנו עושים אחרי שנכשלנו בחיים הרומנטיים שלנו? השבוע פגשתי בחורה שגרמה לי לחשוב טוב טוב על זה… כשכבר חשבתי שהתגברתי על הכישלון הרומנטי הפרטי שלי והפקתי ממנו את כל הלקחים החשובים - באה לי לפתע מן הארה וגרמה לי לחשוב שוב על הכל מחדש. בעצם זו לא הייתה הארה מוחלטת, כזו שבאה משום מקום. זו הייתה היזכרות במשהו שכל הזמן יושב שם ומציק לך. מן נודניק פרטי וחרוץ ששם לו למטרה למשוך לך בחולצה שלך בכל פעם שאתה לא נאמן מספיק לעצמך או כשאתה חי לא בצורה מספיק מלאה. השבוע פגשתי בחורה. כבר לא צעירה כל-כך. כבר לא בת 16. אבל אחת כזאת אידיאליסטית. רומנטיקנית אמיתית. אחת שכל חייה האמינה באהבה אמיתית. אחת כזאת שהאמינה שצריך ללכת אחרי האהבה ואחרי האמת הפנימית, לפעמים אפילו כנגד כל הסיכויים. אחת כזאת שראתה את האהבה כסוג של הצהרת ניצחון. כאילו שאהבה היא דבר על-אנושי, פסגת האמת והשאיפות. כאילו שלהשיג את האהבה פירושו לנצח את הכל - את החיים, את הממסד, את הבורגנות צרת האופקים, את כל אותם אנשים קטני אמונה ופחדנים שויתרו על האהבה לטובת חיים אפורים ונוחים, אפילו את חוקי הפיסיקה המוכרים, כי באהבה אתה באמת מרחף, ממש בניגוד לחוק הכבידה המפורסם…. כן, היא באמת האמינה שלגעת באהבה זה התוכן האמיתי של החיים. אבל השבוע היא כבר לא הייתה כזאת. היא התבגרה. אמרה משהו על אכזבה. מלמלה משהו על כך ש"צריך פרטנר רציני לחיים". היו לה כל מיני קביעות בוגרות שכאלה שנשמעו מאוד נכונות בשמיעה ראשונה. ברור היה שהיא הפסיקה להאמין באהבה. כן, לפני חצי שנה היא מצאה בחור נחמד. נכון שהיא לא ממש מאוהבת בו או מתגעגעת אליו, אבל היא מתרגלת אליו (כך היא אומרת), נקשרת אליו לאט לאט. נכון שהסקס אתו הוא על הפנים, אבל סקס זה לא הכל בחיים (היא טוענת מתוך שכנוע פנימי עמוק) מה גם שהסקס יכול להשתפר עם הזמן. נכון שהיה לה בחור שהיא הייתה הכי מאוהבת בו בעולם (והיא תמיד תזכור אותו), אבל הוא לא היה מוכן להתחתן אתה (השמוק, היא מוסיפה), אפילו לא אחרי רומן בן שמונה שנים. אז עכשיו, היא אומרת, הגיע הזמן להיות מעשיים ולא לחכות לשום נסיך על סוס לבן. תשמע לי (היא לוחשת, כמי ששומרת לעצמה סוד גדול של החיים) אהבה היא דבר מאוד לא מעשי. אז מה כן מעשי, אני שואל? מעשי זה שההורים שלה מבסוטים מכך שהיא עומדת להתחתן עם הבחור החדש, וזה משהו מאוד מעשי - לגרום להורים נחת (ולקבל קצת כסף לדירה). מעשי זה לבחור בן זוג שלא יקום יום אחד ויעזוב (כמו האהבה הגדולה שלה, שאכזבה אותה), אלא אחד שתמיד יישאר שם ותמיד יעשה מה שאומרים לו. מעשי זה לקנות בית, להקים משפחה ולגדל ילדים בשמחה. אהבה זה לא הכל, היא אומרת. אהבה זה לא ממש חשוב, היא חוזרת ומדגישה בפניי. מה שחשוב זה קצת שקט נפשי, קצת משפחתיות וקירבה לאנשים שרוצים אותך. מה שחשוב זה חמימות ובניית חיים קטנים אך תקינים. האמת? בשמיעה ראשונה זה נשמע לי טוב. אחרי מה שאני עברתי בחיים, אחרי כל האהבות הגדולות והנכזבות שלי, אחרי כל ההתרסקויות הנפשיות שאליהן הגעתי, זה מאוד הגיוני מה שהיא אומרת. זה אפילו מאוד נכון. מי צריך את כל הכאב ראש הזה? מי צריך את האהבה הזו? בשביל מה ללכת אחרי האהבה ועוד כנגד כל הסיכויים? עדיף קצת לוותר, לעגל כמה פינות, להסתיר כמה אמיתות פנימיות ולהיות בעצם כמו כולם - דירה, משכנתא, ילדים, כביסות, בן זוג, משפחה, לקום בבוקר לעבודה. חיים אמיתיים כאלה, בלי כל השטויות של האהבה ובלי כל הניסיון לכתוב מחדש את חוקי הפיסיקה. אבל בשמיעה שנייה כבר צצו בתוכי כמה תהיות. הנודניק הקטן שבתוכי החל להתעורר ולהציק. אמרתי לו "תניח לי. מספיק טמטמת לי את השכל עם סיפורי האהבה שלך. די עם החיים המושלמים שלך. עזוב אותי ותן לי ללכת לישון. תן לי לנוח עם חיים נוחים ובטוחים - חיים קטנים אבל אמיתיים". והפעם, בניגוד להרבה פעמים אחרות, הוא אפילו לא התווכח איתי. הוא פשוט הסתובב והלך. וכשהוא הלך ידעתי שכנראה משהו בתוכי מת מזמן, כי נשארתי לבד עם עצמי. לבד עם החיים הקטנים שלי. לבד עם הויתורים הגדולים שלי. לבד עם הפשרות שהבחורה הזאת הזכירה לי שגם אני עשיתי. ואתם יודעים מה? הרגשתי מאוד בודד. בלי מצפון ובלי תקווה אמיתית, ללא ניצחון ברור וחד ועם הרבה תהיות על החיים ועל עצמי. נכון שנוח ובטוח לי בחיים, נכון שיש לי חיים אמיתיים עם משכנתא גדולה והרבה חיתולים. אבל יש לי עוד דבר. יש לי בפנים מחשבה אחת בלתי פוסקת - בכל זאת, ללכת אחרי האהבה. למרות האכזבה, למרות הכישלון בה´ הידיעה, כן ללכת אחרי האהבה ואחרי הלב. לא לוותר. כן לחפש את הנשגב ואת העל-אנושי. לא להתמקד רק במעשי. כן לנצח את החיים. לא לוותר עליהם. כי אחרת, לעזאזל, בשביל מה קמים?
בא והולך,צץ ונעלם,צעד קדימה שניים אחורה זה יותר אינו הריקוד שלי .
