קנג'וטסו.

[amir_aikido]

התכוונת "באייקידו כפי שאתה לומד"

אצלינו מלמדיםגם עם הברכיה ו/או האטמי, בהתאמה לנסיבות, ומתרגלים עם סימון לפי הצורך החשק והטעם (לפעמים רצוי לתרגל "טכניקה נקיה" לצרכי שיפור ועידון ולפעמים בשילוב עם אטמי). אמיר

 

[CountDust]

כמובן ../images/Emo13.gif

 

[עמית פורת המחודש]

רני יש לך עבודה שלי בנושא לא?

 

[amir_aikido]

לא לייחס חשיבות יתר לשם

התשובה פשוטה מאוד: לא לייחס חשיבות יתר לשם ולהתייחס יותר לתוכן. החלוקה הראשונית של האמנויות היפניות לאמנויות "דו" ולאמנויות "ג'וטסו" נעשתה ע"י דריגר לפני מספר עשורים, שהיה אחד החלוצים של חקר ההיסטוריה והאבולוציה של אמנויות הלחימה בעידן החדש. מבלי לזלזל בו, ובין השאר, בזכותו. הידע וההבנה של התחום התקדמו מאותו מחקר קלאסי, וכיום מבינים כי בין הריו של הג'ו-ג'וטסו היפניים היו בעלי תכנים רוחניים ולעיתים קרובות דתיים עוד יותר מהמקובל ברוב שיטות ה"דו" המודרניות. אמיר

 

[רן גוגיטסו]

זו העיצה הכי טובה

מה שחשוב באמת זה התוכן ולא השם. הרבה פחות חשוב אם קוראים לא"ל ג'יטסו או דו, מודרני, עתיק או מסורתי, קרבי או קלאסי.

 

[Sensei]

Budo/Bujutsu

Literally "martial ways" and "martial arts" .The former has more of a spiritual or ascetic connotation while the second deals more with the actual technical aspects of killing.However ,like the idea of IN and YO (yin/yang), they are two sides of the same coin,and inseperabe in traditional japanese thought.One does not master any art without a resulting spiritual development,or without undergoing austerities in the course of one's practice.And one does not become a master without first perfecting one's skill in the practical matters of the mordality of experiance they are concerning themselves with.To ignore either side of the coin is to be deluded.(continued)​

 

[Sensei]

continuation

In modern times ,these two ideas often have become divorced from one another:this can result in a degeneration of the underlying practice.For example ,there are practices which no longer concern themselves with instilling combative ability in their practitioners,and instead are viewed only as a path towards realization (e.g.certain forms of kyudo or iaido).There are also practices which exist primarily as competitive sport,without any concern for the mental or spiritual development of their practitioners(e.g. certain forms of judo or kendo).There are even highly regarded classical traditions which have preserved their physical forms largely intact by all accounts,only to have lost or abandoned their spiritual basis and rationale.This is an extremely great loss.The resulting practice runs the risk of becoming a mere shadow of its former self,if the central guiding inspiration of its founder or founders cannot be reexperianced in the current generation.(contiuation)​

 

[Sensei]

continuation

In Kaze Arashi Ryu ,budo and bujutsu take on a specific meaning.Budo refers to the path one takes in gaining ability in armed or unarmed conflict,while studying in a classroom (dojo)setting. Bujutsu refers to the actual manefistation of our techniques in combat;the result of practicing which is seriuos injury or death.We practice a path(DO),the goal of which is to perfect our art (JUTSU).The art is never seen in its full form within the dojo,but exists as a potential,only realized in combat.Paradoxically,by mastering the art,we realize our own full potential as human beings-the path becomes one towards enlightenment ,as valid as any other.​

 

[amir_aikido]

יש מקומות שמלמדים קנג'וטסו

ברוב המקומות עליהם אני יודע בארץ לימוד הקנג'וטסו הוא חלק מלימוד של אמנות לחימה שמקיפה הרבה יותר מזה. בין אם המדובר על אמנות קוריו או אמנות אחרת. בין האמנויות שמוכרות כאן בפורום, אני אציין את : קאזה אראשי ריו ודאיטוריו במכון "רונדו" שאמורות להיות אמנויות קוריו (ג'ו-ג'וטסו יפני עתיק, אמנויות ששמרו על מסורת רציפה מלפני אמצע המאה ה 19). וכן, אצלינו במועדון, בקורינדו אייקידו, אמנות החרב נלמדת ע"י התלמידים הותיקים (בעיקר אחרי דאן 1) כחלק מהתכנים של האמנות. הלימוד נעשה על בסיס סגנונות הקוריו מהם בנויה השיטה שהיא יותר חדשה (נוסדה באמצע המאה ה 20) ואקלקטית. בעיקר מדובר בטקנאוצ'י ריו, קטורי ריו, איטו ריו (אתכם הסליחה אם שיבשתי שמות ועל השמות ששכחתי) בנוסף, לא אופתע אם חלק מהמקומות שמלמדים קנדו ואייאידו מלמדים גם קנ-ג'וטסו במסגרת הלימוד, במיוחד למתקדמים. למיטב ידיעתי באטו-ג'וטסו זו אמנות השיפה והחיתוך וזהו שם נרדף לאייאידו. על ההבדלים בין קנדו וקן-ג'וטסו מבחינת האופן של עבודת החרב אני ממליץ לחפש שרשור ישן בו השתתף וייס הנפח לו יש נסיון בנושא, כיוון שאני יכול לכתוב רק על סמך נסיונם של אחרים. אמיר

 

[fwave]

חרב באייקידו.

גם באייקיקאי לומדים סוג של לוחמת חרב. לא משהו אינטנסיבי, ויותר מבוסס על חרב מול יד ריקה. לפחות ברמה שבה מלמדים אצלנו במכון. לפי מה שאתה אומר, אכן קיים באטו-ג'וטסו. (אם הבנתי נכון, "באטו" משמעו שליפה) וזה מוזר, כי הייתי בטוח שבסדרות האלו מדברים הרבה שטויות. (למרות שזה נורא כיף...

)

 

[amir_aikido]

המעט שאני יודע ואני לא מכיר לעומק

אני לא מכיר לעומק את הלימוד באייקיקאי, ובפרט לא את עבודת הכלים שלהם. למיטב ידיעתי, רמת לימוד הכלים במועדונים שונים בארגון שונה באופן דרסטי, ממועדונים שסבורים שעבודת כלים איננה אמורה להיות חלק מהאייקידו ועד מורים שלמדו עבודת כלים של קוריו לעומק, והם רואים בה, או בעיבוד שהם עשו עליה חלק בלתי נפרד מאייקיקאי. אחד הזרמים הנפוצים של עבודת הכלים בארגון מכונה "אייקי-קן" ו"אייקי-ג'ו" ואלו דווקא דוגמאות של גישה של עבודת כלים עליה נאמר כי היא שונה מאוד ברוחה מעבודת הכלים המקובלת ברוב שיטות הקוריו (

על סמך קריאה בלבד). כפי שכתבתי "באטו-ג'וטסו" הוא כנוי נרדף ל"אייאי-ג'וטסו/דו", או לטכניקות של שליפה וחיתוך. בעבר שמעתי שכשמדברים על "באטו-ג'וטסו" יש יותר דגש על החיתוך ופחות על השליפה והחזרה, וכשמדברים על אייאי הדגש הוא יותר על השליפה וההחזרה ופחות על החיתוך. אמיר

 

[גוטמן האפור]

היה איאי-ג'וטסו?

איכשהו נדמה היה לי שכל העניין של השליפות החל בתור דו, לא?

 

[Tonjin]

האמת שאני לא ממש יודע אם היה...

אני יודע שיש כיום.. הכוונה עד כמה שידוע לי לקאטות זוגיות של שליפה וסיוף, לדעתי זה ההבדל היחיד ואני לא זוכר כרגע כמה רחוק אחורה הוא הולך..

 

[amir_aikido]

גם אני לא יודע ממתי זה.

אני לומד קאטה זוגית שמקורה בקוריו ויש בה מספר קטעים של שליפה ופעולה מול יריב נע. אמיר

 

[amir_aikido]

הסיפור ששמעתי היה אחר

אני חושב שוייס הנפח סיפר שהאייג'וטסו או באטו-ג'וטסו (קרא לזה איך שתרצה) התחיל בתקופת השוגונים, כשסמוראי צעיר (שאת שמו אינני זוכר) הוזמןלדו-קרב עם סמוראי ותיק ממנו. הצעיר הבין שאין לו סיכוי בקרב מול הותיק, אך לא יכול היה לסרב. בחיפושיו אחר פתרון הוא הבין שהדו-קרב מתחיל בעצם לפני שהחרבות נשלפו, ובעצם פיתח את אמנות השליפה והחיתוך המהיר כדרך לנצח בדו-קרב לני שיריבו יהיה מוכן. אותו צעיר הצליח בכך וכך פותחה האמנות. לפי סיפורים אחרים בתקופת המלחמות, לוחמים הכינו לעצמם מראש מספר חרבות , חניתות(יארי) ואוספי חיצים מוכנים שלופים מראש ונעוצים בקרקע לידם. למקרה שכלי אחד ישבר. אמיר

 

[Tonjin]

האסכולות (או הסיפורים) שאני מכיר

מתייחסים לבאטוג'וטסו כאל אימון חיתוך (כשהחרב כבר שלופה) ולאיאייג'וטסו כאיאיידו "זוגי", אבל זה לא התחום שלי ככה שכפי שאמרתי - אלו רק הסיפורים שאני מכיר... מצד שני, הסיפור שלמעלה יפה כמיתוס מכונן אך הקרבות של הסמוראים לא היו מבוססים על שליפה מהירה, (זה היה במערב הפרוע, לא...?) בד"כ היה זמן לשלוף מהמאאי המועדף עליך (לכולנו גם בודאי זכורים הסיפורים על מוסאשי מגיע לזירת הקרב לילה לפני או לחילופין בחצי-יום איחור). מצד שלישי (ואחרון, אני הולך לישון) הקאנג'י של באטו הוא 抜, והוא אומר "שליפה" או "משיכה החוצה" (לא מצליח לחשוב על מילים טובות יותר בעברית כרגע..) מה שפחות מסתדר עם באטוג'וטסו כאימון חיתוך (Tameshigiri) ואללה, לא יודע - אולי באמת הקשבתי לסיפורים הלא נכונים ...

 

[fwave]

בסדרה

מדובר על דו קרב, כמו דו קרב במערב הפרוע. מי ששלף מהר יותר וחתך, ניצח (מן הסתם).

 

[Tonjin]

צ'טער, לא מכיר את הסדרה.. בכלל אני

לא רואה מספיק אנימה.. מצד שני גם ביפן הפיאודלית מעולם לא הייתי.. הסיפור של אמיר ושל וייס הוא סיפור "אמיתי", המרכאות הן בגלל שהוא קרה לפני זמן רב ואין ממש מקורות אמינים מהתקופה הזו.. ואני לא מחדש כאן שום דבר לא לנפח ולא לאמיר, שניהם מצויים במקורות יותר ממני.. בלי שום קשר לסדרה ולסיפור כרגע, ישנן מספיק עדויות (שוב, כמובן שנויות במחלוקת אך מספיק מהן בכדי ליצור הערכה סבירה במקרה הזה) על דו-קרבות שנקבעו ימים מראש, בחלק מהאירועים אחד המשתתפים הגיע לזירה לילה לפני כדי ללמוד אותה או בחצי יום-איחור בכדי להלחיץ את היריב ולתת לו להזיע בשמש (או להגיע מכוונה ולהקשות עליו את הראיה) אפילו לי, שאני חסר ניסיון בתחום חצי יום מספיק בשביל לשלוף חרב.. מה שכן, היו מצבים רבים אחרים בהן היכולת לשלוף חרב (מישיבה או עמידה) ולהשתמש בה במהירות היו חשובים, לדעתי (כאן אני מסכים עם גוטמן) שלא מבוססת במקרה הזה (או, גם במקרה הזה..) על יותר מידי ידע או מחקר הנושא הזה היה מכוסה במסגרת הקנג'וטסו ברוב המקרים והתפתח כענף נפרד בתקופה מאוחרת יותר..

 

[fwave]

הגיע הזמן שתתחיל לראות. ../images/Emo13.gif

 

[amir_aikido]

זה נשמע גם לי כמיתוס מכונן

כפי שכתבתי, אני רק מצטט סיפור, שגם לי הוא נשמע כמיתוס מכונן (רק שביפן יכול להיות שהמיתוס הזה הוא בעצם סיפור אמיתי ומתועד בכתובים). ובקשר לחצי היום, זה שאדם הגיע לקרב חצי יום מראש לא אומר שהוא שלף את החרב לפני שיריבו הגיע. אני לא יודע, אבל לא אותתע בכלל אם היה מקובל שקודם המשתתפים בדו-קרב משתתפים בטקס כזה או אחר, ואולי עם החגורות בהכנס. אח"כ קדים זה לזה, ורק אח"כ הם התחילו לשלוף, וייתכן, שלפני אותו סיפור, הם נהגו לחכות זה לשליפה של זה, שהרי הדו-קרב בכל התרבויות הוא בעיקר עניין של כבוד והוכחת יכולת (בשונה ממלחמות)... וגם אני סבור שהנושא הזה כוסה בתחילתו כחלק מהקנג'וטסו. אמיר