קמצנות
למה יצא שם כל כך רע לתכונת הקמצנות? אני ברצינות שואלת... הלא אדם קמצן, מתקמצן על עצמו, מה זה ענייני כמה הוא מוציא על עצמו? מה זה ענייני אם במסעדה הוא מזמין רק מנה ראשונה? איך זה משנה לי משהו בחיים שלי? או שקמצנות מתחילה להפריע כשאותו אדם לא נותן ממה שיש לו... אז זה יחשב קמצנות? נניח אותו אחד שהזמין רק מנה ראשונה בזמן ששאר השולחן הזמין גם עיקרית וקינוחים ובירות, ואז ברוב חוצפתו הנ"ל לא הסכים להתחלק שווה בשווה בתשלום החשבון של כולם, אז הוא קמצן או שהאחרים שהוציא לא לוקחים אחריות על מה שהם בחרו להוציא ובעצם הם הנצלנים פה?.... היתכן שהאשמה בקמצנות היא לפעמים במקום שמישהו מנסה לנצל ולא מצליח? אני לא מדברת על אדם שלא משלם על עצמו, זה בעיני לא קמצנות, זה נצלנות, וזה כמובן לא לגיטימי בכלל. אבל מצחיק אותי שמישהי כתבה בשירשור על ענייני מזגן "ורק מטעמי קמצנות יש אנשים שלא מפעילים אותו (ולא יכול היות שלא חם להם)." וואלה? נניח שזה נכון- מה איכפת לך? מה זה משנה לך? הם מכריחים אותך לשבת אצלם בבית? וזה בלי להזכיר עוד כמה אפשרויות: 1. שיש אנשים שכן מתאמצים ומוצאים פתרונות קירור יעילים, זה שהיא לא עשתה את זה לא אומר שלהם חם. 2. שכולנו חיים לפי סדר עדיפויות, היא מוכנה לבזבז את הכסף שלה על אוויר קר, לי זה לא מספיק מפריע, אני מעדיפה לבזבז את הכסף שלי על דברים שהרבה יותר חשובים לי. פעם השתתפתי בדיון שכזה על טבעות יהלום (בוקר טוב טרולית שלי זה הזמן להחליף למדי הטרול ולהצטרף, שתינו הרי יודעות שאת פה), אני כתבתי שבעין בלתי מקצועית לא ניתן להבחין בין זירקון ליהלום... כמובן שהיו מי שהאשימו אותי בקמצנות... כי איך אני אומרת דבר כזה וחושבת לעצמי שזירקון זה תחליף מספיק טוב? (חחחח אחרי שלאחרונה הלכתי וקניתי טבעת אירוסין אני יכולה להגיד במפורש שאפילו המוכר היה צריך להסתכל לרגע כדי לדעת מאיזה מגש הבאנו לו את הטבעת... הצחקתם אותי). אז אם אני מסתפקת בזירקון אני קמצנית? מה זה בעיה של מישהו? כי הוא עלול להסתכל על הטבעת שלי ולהסיק בטעות שזה יהלום? לא מבינה את זה, בחיי. היתכן שהאשמה בקמצנות היא סוג של קנאה? אני מנסה להבין למה זו תכונה כל כך מושמצת.. מי שרוצה לבזבז את מה שהוא מרוויח עד תום (ואולי קצת יותר מזה) -זכותו. מי שרוצה לחסוך ולהוציא את הכסף שלו במקומות ובזמנים אחרים (גם אם זה אומר רק להוריש את זה בצוואתו..)- וואלה, גם זכותו. המקום היחיד שאני יכולה לדמיין שקמצנות מפריעה למישהו, זה כשהוא לא מקבל מהקמצן כסף... הו... אז בחורות מתבכיינות על הדייט ה"קמצן" שלא שילם עליהן, מתחתנים מתבכיינים על האורחים הקמצנים שלא מימנו את הוצאות החתונה שהם בחרו להוציא בלי הגבלה (ראו מקרה המכתב המפורסם שהמתחתן שלך לדוד של הכלה על שנתן "רק" 400 שח לזוג בזמן שהמתחתנים בחרו להתחתן במקום כל כך יקר שכל מנה עלתה 400 שח לבודד...) וכד'... היתכן שהאשמה בקמצנות היא של אנשים שלא מוכנים לשלם על עצמם? של נצלנים? אגב, זה לא סטטיסטי, אבל שמתי לב שמי שמאשים בקמצנות, לעיתים קרובות, זה אלו שלא יודעים להתנהל כלכלית, שנמצאים בחובות מידי פעם בגלל בזבוזים שלהם על עצמם. יתכן שזה התסכול שמדבר מגרונם? כי בשורה התחתונה אני באמת לא מבינה- איך התכונה הזו הפכה להיות משהו שנחשב שלילי? בניגוד לבזבזן שמתישהו עלול לבוא ולבקש שמישהו יכסה את החוב שלו. קמצן לא מבקש כלום מאף אחד. לא היה יותר הגיוני שאם כבר יש גינוי חברתי.. הוא יהיה בדיוק בכיוון ההפוך? ממש לא מבינה את זה.
למה יצא שם כל כך רע לתכונת הקמצנות? אני ברצינות שואלת... הלא אדם קמצן, מתקמצן על עצמו, מה זה ענייני כמה הוא מוציא על עצמו? מה זה ענייני אם במסעדה הוא מזמין רק מנה ראשונה? איך זה משנה לי משהו בחיים שלי? או שקמצנות מתחילה להפריע כשאותו אדם לא נותן ממה שיש לו... אז זה יחשב קמצנות? נניח אותו אחד שהזמין רק מנה ראשונה בזמן ששאר השולחן הזמין גם עיקרית וקינוחים ובירות, ואז ברוב חוצפתו הנ"ל לא הסכים להתחלק שווה בשווה בתשלום החשבון של כולם, אז הוא קמצן או שהאחרים שהוציא לא לוקחים אחריות על מה שהם בחרו להוציא ובעצם הם הנצלנים פה?.... היתכן שהאשמה בקמצנות היא לפעמים במקום שמישהו מנסה לנצל ולא מצליח? אני לא מדברת על אדם שלא משלם על עצמו, זה בעיני לא קמצנות, זה נצלנות, וזה כמובן לא לגיטימי בכלל. אבל מצחיק אותי שמישהי כתבה בשירשור על ענייני מזגן "ורק מטעמי קמצנות יש אנשים שלא מפעילים אותו (ולא יכול היות שלא חם להם)." וואלה? נניח שזה נכון- מה איכפת לך? מה זה משנה לך? הם מכריחים אותך לשבת אצלם בבית? וזה בלי להזכיר עוד כמה אפשרויות: 1. שיש אנשים שכן מתאמצים ומוצאים פתרונות קירור יעילים, זה שהיא לא עשתה את זה לא אומר שלהם חם. 2. שכולנו חיים לפי סדר עדיפויות, היא מוכנה לבזבז את הכסף שלה על אוויר קר, לי זה לא מספיק מפריע, אני מעדיפה לבזבז את הכסף שלי על דברים שהרבה יותר חשובים לי. פעם השתתפתי בדיון שכזה על טבעות יהלום (בוקר טוב טרולית שלי זה הזמן להחליף למדי הטרול ולהצטרף, שתינו הרי יודעות שאת פה), אני כתבתי שבעין בלתי מקצועית לא ניתן להבחין בין זירקון ליהלום... כמובן שהיו מי שהאשימו אותי בקמצנות... כי איך אני אומרת דבר כזה וחושבת לעצמי שזירקון זה תחליף מספיק טוב? (חחחח אחרי שלאחרונה הלכתי וקניתי טבעת אירוסין אני יכולה להגיד במפורש שאפילו המוכר היה צריך להסתכל לרגע כדי לדעת מאיזה מגש הבאנו לו את הטבעת... הצחקתם אותי). אז אם אני מסתפקת בזירקון אני קמצנית? מה זה בעיה של מישהו? כי הוא עלול להסתכל על הטבעת שלי ולהסיק בטעות שזה יהלום? לא מבינה את זה, בחיי. היתכן שהאשמה בקמצנות היא סוג של קנאה? אני מנסה להבין למה זו תכונה כל כך מושמצת.. מי שרוצה לבזבז את מה שהוא מרוויח עד תום (ואולי קצת יותר מזה) -זכותו. מי שרוצה לחסוך ולהוציא את הכסף שלו במקומות ובזמנים אחרים (גם אם זה אומר רק להוריש את זה בצוואתו..)- וואלה, גם זכותו. המקום היחיד שאני יכולה לדמיין שקמצנות מפריעה למישהו, זה כשהוא לא מקבל מהקמצן כסף... הו... אז בחורות מתבכיינות על הדייט ה"קמצן" שלא שילם עליהן, מתחתנים מתבכיינים על האורחים הקמצנים שלא מימנו את הוצאות החתונה שהם בחרו להוציא בלי הגבלה (ראו מקרה המכתב המפורסם שהמתחתן שלך לדוד של הכלה על שנתן "רק" 400 שח לזוג בזמן שהמתחתנים בחרו להתחתן במקום כל כך יקר שכל מנה עלתה 400 שח לבודד...) וכד'... היתכן שהאשמה בקמצנות היא של אנשים שלא מוכנים לשלם על עצמם? של נצלנים? אגב, זה לא סטטיסטי, אבל שמתי לב שמי שמאשים בקמצנות, לעיתים קרובות, זה אלו שלא יודעים להתנהל כלכלית, שנמצאים בחובות מידי פעם בגלל בזבוזים שלהם על עצמם. יתכן שזה התסכול שמדבר מגרונם? כי בשורה התחתונה אני באמת לא מבינה- איך התכונה הזו הפכה להיות משהו שנחשב שלילי? בניגוד לבזבזן שמתישהו עלול לבוא ולבקש שמישהו יכסה את החוב שלו. קמצן לא מבקש כלום מאף אחד. לא היה יותר הגיוני שאם כבר יש גינוי חברתי.. הוא יהיה בדיוק בכיוון ההפוך? ממש לא מבינה את זה.
אבל במסעדה אני כן אחשוב פעמיים מה להזמין ולא אבין איך מנה שיש בה בעיקר נודלס ובקושי מאה חמישים גרם בשר עולה כמו קילו וחצי בשר שאני יכולה לקנות ולהכין בעצמי אותו דבר לחבורה של עשרים איש. זו קמצנות? אז אני קמצנית. בתפיסה שלי זו בזבזנות... פעם, ואת בטח יודעת וזוכרת כי את מבוגרת ממני, אנשים היו נפגשים בבתים או בפארק, והיה לא פחות כייף מאשר מפגשים במסעדה, אז בשביל אינטראקציה עם חברים אני לא באמת מבינה למה אני צריכה את המתווך היקר שלא נותן שום אקסטרא מבחינתי למה שחשוב לי באמת. ואם הפתרון שלי זה להגיע ולהזמין משהו קטן, אני באמת לא מבינה מה הבעיה. לצערי אני פחדנית ולכן לרוב אני כן מזמינה מנה עיקרית לעצמי, אבל זה רק בגלל פחדנות פרופר של מה יגידו, אני פטאתית בקטע הזה. יש לי חברה טובה שמתה על בתי קפה, ויש לנו הסכם שאני מוכנה לבוא איתה כדי שהיא לא תשב לבד, אבל אני לא אזמין משהו גדול כמוה, אני מכבדת את זה שהיא רוצה ללכת לשם, היא מכבדת את זה שאני לא מתחברת לקונספט בכלל. ובכל מקרה אני לא מנשנשת לה מהצלת כי המטרה פה היא לא לנצל אותה אלא פשוט שכל אחת תחיה על פי דרכה. לא מבינה את הבעיה פה. בחיי. (וכן אני יודעת שאני חייבת לך תשובה, זה בתהליך