כן ולא 
מסכימה איתך לגמרי לגבי עניין של השקפת עולם והרגלים. אצלי בחינוך בבית ללא ספק היה דגש תמיד על "לתכנן קדימה" ואני גם ראיתי בחיי גם איך נופלים וגם איך יוצאים מנפילות, לכן אני מעדיפה להקדים תרופה למכה. ולא גדלתי בעוני בכלל, להיפך, ההורים שלי תמיד חסכו על שטויות כדי שיהיה לדברים החשובים באמת. ככה שלא היו קונים לי שתיה עשר דקות מהבית, אבל כן היינו מהראשונים שהיה להם מחשב בייתי, כן קיבלתי במתנה מכונת תפירה חדשה ניידת כשהייתי בת 14 (עניין של אלפי שקלים שפשוט קנו לי כי ביקשתי, אפילו לא ידעתי אז כמה זה יקר, עד היום היא משמשת אותי)), כן מימנו לי חוגים, אבל לא מימנו פיצה או קולה, וכן היו אומרים לי "תחכי עוד רבע שעה נהיה בבית". ובכנות- אני חושבת שזו היתה התנהלות חכמה מאד, ובהחלט הולכת בעיקבותיהם, אני רואה אותם היום בגיל הפנסיה נהנים ממה שהם בנו עם השנים, ואני מקווה מאד להיות במקום דומה להם כשאהיה בגילם (או אפילו לפני). אני לא מסכימה איתך שזה עניין של מידה. אני חושבת שלכל אדם יש סדר עדיפויות משלו ובחירות שלו. וזה בסדר גמור. ואם בשבילך איכות חיים זה קולה ובשביל מישהו אחר זה סיגריות ובשבילי זה מכונת תפירה, אז וואלה, שיהיה לכל אחד מאיתנו לבריאות, אבל השיפוטיות כן נודפת למרחקים, ואיכשהו קמצנות נשפטת בצורה מאד קיצונית למרות שזו התכונה הכי פחות מזיקה שיש, כי באמת, מה איכפת למישהו אחר מה אני עושה אצלי בחיים שלי? אם אני מוותרת על לקנות קולה כשאני עשר דקות מהבית- במה זה מזיק לאיכות החיים של מישהו אחר? מה הבעיה הגדולה פה שבגללה צריך לצעוק שקמצנות היא מחלה?.... למי זה מזיק? וכן, אנחנו נדחפים אחד לחיי השני, צודקת רק שאני לא מבינה איך יצא שבחברה שלנו בזבזנות זו תכונה מוערכת וחסכנות לא... בעצם אני אמורה לדעת את התשובה, אנחנו חברת צרכנית, המטרה לעודד אותנו לקנות, אם נחסוך לא נבזבז כסף ולא ירוויחו עלינו... (זה מזכיר לי אנקדוטה, מתקשרים מהבנק ומנסים לשכנע אותי לקחת הלוואה "אבל אני לא צריכה הלוואה" אני עונה להם. לא נורא, הצד השני מתחיל לשכנע אותי, שכדאי לי לקחת הלוואה, ומתחיל לזרוק לי רעיונות על מה לבזבז (אולי תטוסי לחופשה, אולי תקני לעצמך רכב חדש..) ואני תוהה- אם לא פניתי אליך לבקש הלוואה, אז אולי אני באמת לא צריכה אחת??? אתה תכריח אותי בכוח להוציא רק כדי לקבל את הבונוס על מכירת הלוואה? זה נשמע למישהו הגיוני??)
מסכימה איתך לגמרי לגבי עניין של השקפת עולם והרגלים. אצלי בחינוך בבית ללא ספק היה דגש תמיד על "לתכנן קדימה" ואני גם ראיתי בחיי גם איך נופלים וגם איך יוצאים מנפילות, לכן אני מעדיפה להקדים תרופה למכה. ולא גדלתי בעוני בכלל, להיפך, ההורים שלי תמיד חסכו על שטויות כדי שיהיה לדברים החשובים באמת. ככה שלא היו קונים לי שתיה עשר דקות מהבית, אבל כן היינו מהראשונים שהיה להם מחשב בייתי, כן קיבלתי במתנה מכונת תפירה חדשה ניידת כשהייתי בת 14 (עניין של אלפי שקלים שפשוט קנו לי כי ביקשתי, אפילו לא ידעתי אז כמה זה יקר, עד היום היא משמשת אותי
)), כן מימנו לי חוגים, אבל לא מימנו פיצה או קולה, וכן היו אומרים לי "תחכי עוד רבע שעה נהיה בבית". ובכנות- אני חושבת שזו היתה התנהלות חכמה מאד, ובהחלט הולכת בעיקבותיהם, אני רואה אותם היום בגיל הפנסיה נהנים ממה שהם בנו עם השנים, ואני מקווה מאד להיות במקום דומה להם כשאהיה בגילם (או אפילו לפני). אני לא מסכימה איתך שזה עניין של מידה. אני חושבת שלכל אדם יש סדר עדיפויות משלו ובחירות שלו. וזה בסדר גמור. ואם בשבילך איכות חיים זה קולה ובשביל מישהו אחר זה סיגריות ובשבילי זה מכונת תפירה, אז וואלה, שיהיה לכל אחד מאיתנו לבריאות, אבל השיפוטיות כן נודפת למרחקים, ואיכשהו קמצנות נשפטת בצורה מאד קיצונית למרות שזו התכונה הכי פחות מזיקה שיש, כי באמת, מה איכפת למישהו אחר מה אני עושה אצלי בחיים שלי? אם אני מוותרת על לקנות קולה כשאני עשר דקות מהבית- במה זה מזיק לאיכות החיים של מישהו אחר? מה הבעיה הגדולה פה שבגללה צריך לצעוק שקמצנות היא מחלה?.... למי זה מזיק? וכן, אנחנו נדחפים אחד לחיי השני, צודקת רק שאני לא מבינה איך יצא שבחברה שלנו בזבזנות זו תכונה מוערכת וחסכנות לא... בעצם אני אמורה לדעת את התשובה, אנחנו חברת צרכנית, המטרה לעודד אותנו לקנות, אם נחסוך לא נבזבז כסף ולא ירוויחו עלינו... (זה מזכיר לי אנקדוטה, מתקשרים מהבנק ומנסים לשכנע אותי לקחת הלוואה "אבל אני לא צריכה הלוואה" אני עונה להם. לא נורא, הצד השני מתחיל לשכנע אותי, שכדאי לי לקחת הלוואה, ומתחיל לזרוק לי רעיונות על מה לבזבז (אולי תטוסי לחופשה, אולי תקני לעצמך רכב חדש..) ואני תוהה- אם לא פניתי אליך לבקש הלוואה, אז אולי אני באמת לא צריכה אחת??? אתה תכריח אותי בכוח להוציא רק כדי לקבל את הבונוס על מכירת הלוואה? זה נשמע למישהו הגיוני??)
