קבל
ג. חיה נאכלת במסורת או בסימניה? מתוך סימני הטהרה שנמנו בתורה לחיות, זכה הג'יראף והוא גם מעלה גרה וגם מפריס פרסה ושוסע שסע שתי פרסות. לכאורה, זוהי סיבה מספקת כדי להכשירו באכילה. אולם מדברי הרמ"א (יו"ד פב,ג) עולה, "שאין לסמוך על סימנים, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור." מדברי הש"ך (פ,א) עולה שהוא הדין לסימני חיה, שכן כתב שם: "ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת, וכדלקמן (סי' פב) גבי סימני העוף קצרתי." כך פירש החזו"א (אגרות ח"ב סי' פג; יו"ד יא,ה) את כוונת הש"ך: "שאינו נכנס להאריך בפירוש סימני הקרנים שאמרו חכמים, להכריע בין חיה לבהמה, לפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת... רהיטת הדברים, שמנהגנו שלא לאכול מין חדש ע"י סימנים, כמו שכתב הרמ"א בעוף." כך מבואר בספר חכמת-אדם (לו,א): "אין אנו אוכלין אלא מה שקבלנו במסורת מאבותינו. אם כן אסור לנו לאכול מן החיות, רק הצבי שניכר לנו." ומשום כך כתב בהמשך דבריו (סעיף ו): "כל הסימנים שבעולם לא מהני להתיר, אלא מה שנמסר לנו מאבותינו." ועל דבריו סמך החזו"א (אגרות ח"א סי' צט; יו"ד יא,ד), "שלא לאכול בהמות וחיות אלא במסורת." החזו"א ציין שדעה זו של הש"ך ובעל חכמת-אדם היא דלא כפרי-מגדים (שפ"ד פ,א) הסובר ש"רק עופות אין לאוכלם אלא במסורת; אבל בהמה וחיה - כל שמכיר שמעלת גרה ומפרסת פרסה, סגי בהכי ואין צריך בקיאות לזה." הויכוח שבו דן החזו"א (שם ובאגרות ח"ג סי' קיג) נסוב על הכשרו של השור ההודי, "זבו" (בערבית: דרבאניה); מובא במלואו בפסקים וכתבים להרי"א הרצוג (יו"ד כרך ד סימנים כ-כב). ר' עבדאלה סומך כתב בספרו זבחי-צדק (יו"ד פ,ב) שבבגדד יש "מסורת וקבלה על ג' מיני חיות, והם: הצבי והאיל והיחמור" אבל הכוונה איננה שעל שאר החיות אין מסורת, ולכן אין לאוכלם, אלא כפי שפירשו בכף-החיים (יו"ד פ,ה): "הא דצריך קבלה ומסורת, היינו דוקא לענין חֵלב; אבל לענין בשר אין צריך בקיאות, דהא ניכר במעלה גרה ומפריס פרסה." בדבריו הוא נסמך על מש"כ ה"ר יצחק ב"ר אליעזר בספרו בית-יצחק (יו"ד סי' פ, בחלק עקרת-הבית): "והאידנא אינו נאכל החלב אלא במסורת", ופירש דבריו בעמודי-זהב (אות ג), "דאין אנו בקיאים במובלע חרקייהו ושאר סימנים; משא"כ לענין אכילת בשר, אין בקיאות להכיר מפרסת פרסה ומעלת גרה." ראיה לתפיסה זו, שאין צורך במסורת על מיני החיה, יש להביא מדברי הרמב"ם (הל' מאכ"א א,ח), שכתב: "אין לך בכל בהמה חיה ועוף שבעולם שמותר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה - שלשה מיני בהמה, והן: שור, שה ועז; ושבעה מיני חיה: איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר -...לפיכך כל מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים." הרי שבהיכר בלבד יכול לאכלם, ואין צריך לא בדיקה, אף לא מסורת. 13 כאמור, כיון שהג'יראף ניחן בכל סימני הטהרה, הרי שגם בהעדר מסורת ניתן היה לאוכלו. מה עוד, שלסימנים אלו הצטרפו דברי הרס"ג - שהם כמסורת - שהזמר הוא הג'יראף, וממילא מין טהור הוא. ד. סיבות לאיסור ודחייתן עם כל זאת, לא נכחד שאכן בשרו של הג'יראף לא נאכל במשך כל הדורות. יש טוענים שהדבר נובע מכך שלא היה ברור היכן מקום השחיטה בצוארו, שהרי הוא ארוך וזקוף יותר מכל שאר בעלי חיים. להשערה זו אין כל בסיס בהלכה, שהרי קיימא לן שכל הצואר כשר לשחיטה (בבלי חולין יט,ב; רמב"ם הל' שחיטה א,ה; ושו"ע יו"ד סי' כ). אפשר שהמסורת בדבר אכילתה, שכאמור היתה קיימת בתקופת הרס"ג, נשכחה כיון שבשר הג'יראף אינו טעים לחיך, כמו שכתב ר' יוסף שיינהאק בספרו תולדות-הארץ (ח"א, תולדות החיים, מערכת היונקים עמ' פח אות ד). ואולי משום שבשר הג'יראף אינו מצוי, בין השאר משום שהג'יראף הוכרז כ"חיה מוגנת" והוא אסור בציד. יש אפילו הטוענים שהשוחטו עובר בבל תשחית. אך עדיין, אי אכילתה אינו עושה אותה כיום כחיה שאינה טהורה. הרי גם איל וצבי אינם נמכרים כיום באטליז, אבל בימי קדם היו עולים על שולחן מלכים, כאמור במלכים א ה,ג. ה. התחדשות הויכוח בימינו הויכוח על כשרות הג'יראף הולך ונמשך עד ימינו. בירחון "המאור" פורסמה תמיהה בשמו של הרב ישעיה אריה דבורקס: "מדוע לא יהנו מבשרה [של הג'יראפה] אם היא חיה כשרה, ואדרבה יאכלו ענוים וישבעו." השיב על דבריו הרב צבי הירש קאהן בשו"ת המאור וזכרון בספר (ניו-יורק, תשכ"ז, ח"ב עמ' רמז-רנ), שלאחר שהעתיק את דברי שו"ת הרשב"ן הנ"ל, סיים: "היוצא לנו מזה שאין בהשערת הרב דבורקס שג'ירפה הוא מין כשר, ולא כלום. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל לא תהא מוחלפת, ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך." דומה שמעיני האחרון נתעלמו כל אותם מקורות שמנינו לעיל, ולפיהם הזמר האמור בתורה ומנוי בין החיות הטהורות הוא הג'יראף. 14 ו. סיכום א. הג'יראף הוא, לפי מסורת וקבלת הגאונים, הזמר האמור בתורה. ב. כיון שיש לג'יראף סימני הטהרה הנחוצים - מעלה גרה, מפריס פרסה ושוסע שסע שתי פרסות - הרי שדי בכך כדי להתירו באכילה, ואין צורך לדעת הרמב"ם, השו"ע והפרי- מגדים, במסורת כדי לאוכלו. ג. לדעת הש"ך ורבים מן האחרונים גם חיה אינה נאכלת אלא במסורת, ולכן, אין לקבל שום מין חדש להביאו על שולחן ישראל, "מפני גדר למאכלות אסורות אשר פרצה טהרה בישראל, ואין לנו לפרוץ גדר בזה" (לשון חזון-איש).