אני קינאתי עד מעל לראש
בחבר ללימודים באוניברסיטה. השתחררתי מהצבא הלכתי ללמוד, והייתי טוב בלימודים. מכיוון שהיו לי הרבה כאבים ורגשי נחיתות שגררתי מהילדות, זה היה נורא חשוב לי שהייתי הסטודנט הכי טוב במחזור שלי, ובהרבה. כולם באו אלי ביראה לשאול שאלות, והיו לי הציונים הכי גבוהים. ואז אחרי שנה התברר לי שיש מישהו במחזור שיש לו ציונים יותר גבוהים. ולא רק שיש לו ציונים גבוהים ממני, אלא שהוא גם ספורטאי ופופולרי בקרב בנות המחזור שלנו. זה היה איום ונורא, כי אני חשבתי שנכון שאני מאוד לא ספורטיבי ולא אוהב את הגוף שלי, ונכון שאני לא חביב הבנות, אבל לפחות אני מוכשר מאוד בלימודים, אז יש צדק בעולם. כשנודע לי על קיומו של אותו החבר ללימודים, זה הרס אותי, וגיליתי לאילו עוצמות יכולה הקנאה להגיע. אני מדלג כמה שנים קדימה. היום אותו חבר ללימודים הוא החבר הכי טוב שלי, זה כבר מעל לעשור. היום אני לא מקנא יותר, לא בו ולא באחרים, לפחות לא שום דבר שמתקרב לעוצמות ההן. והסיבה לכך מאוד פשוטה. במהלך העשור האחרון עבדתי קשה מאוד כדי להשיג דברים שמאוד רציתי: למשל, הגעתי לנקודות שיא מבחינה מקצועית, ועיסוק בספורט לאורך עשור גרם לי לאהוב את זה, להצליח בזה ולאהוב את הגוף שלי. ומה גרם לי להפסיק לקנא? העובדה שהשגתי את הדברים שקינאתי להם ולכן לא היה במה לקנא יותר? מה פתאום. גיליתי שזה לא עוזר. הדברים שחשבתי שאם אשיג יגרמו לי אושר, לא גרמו לי את האושר שציפיתי. למדתי על בשרי שאין דברים שאם יהיו לי יגרמו לי לאושר, אלא תמיד יהיו עוד דברים שאוכל לרצות ולהיות מתוסכל בגלל שאין לי. ובאותי מידה שאני יכול לראות את חצי הכוס הריקה גם אחרי שהשגתי דבראים שרציתי, יש לי גם את הבחירה לראות את חצי הכוס המלאה לפני זה. אני לא חושב שזה משהו שאפשר להגיע אליו רציונלית אלא רק בהתסות, ולכן ההמלצה שלי להתמודד עם קינאה הוא לנסות להשיג את מה שמקנאים לו ולראות שזה לא באמת גורם לאושר. זה מרגיע מאוד את הקינאה לטווח ארוך. וזו כמובן רק החוויה שלי ולא כלל אוניברסלי.