אני אף פעם לא לומדת...
מוזר לי שקיימים באיזשהו מקום וזמן "הוא"ים אחרים מלבד ה"הוא" שלי. אני מדברת יותר מדי כשלא צריך, ואני מתגרה מטבעי וכשצריך ואין לי במה להתבייש אני משתנקת. נמאס לי לפחד, להיות תקועה במחסום הזה. לפניו ממש אהבתי להגיע למקום הזה עם בני זוג ואז הוא הגיע, והייתי צריכה להתאמץ. ופתאום כבר לא הייתי בטוחה בעצמי אני יותר מפחדת מביקורת של בנאדם שאני אוהבת, זה למה ודי, אני רוצה לקפוץ מעל המשוכה, לרוץ עוד קצת, ולקפוץ מעל הבאה.. לרוץ ולרוץ עד שאגיע לסיום להלביש את יותם בבגדים הודים לחינה שלנו, ללבוש שמלה חשופת גב, מלאה בפייטים שצבעה עז לקרוא לו בעל, למרות הדברים הקטנים שעולים לי על העצבים. הוא טוען שיש הרבה כאלו. כל היום עוברת לי המחשבה שאני לא יודעת מה אני אעשה אם הוא לא יפסיק לעשן. באיזה שלב אני אגיד די? האם אני אתרגל? אחד הדברים שאני יותר שונאת זה עישון ליד ילדים, וכן, אני יכולה לדמיין אותנו בסיטואציה הזו עוד 10 שנים זה מפריע לי גם עכשיו, כולכך אז למה אני לא יכולה לעשות מעשה? בליל של מחשבות שתוהות מה מכאן.
[חח והעיקר אני כזה באה לחנות ועושה למוכר 'שומע.. בבקשה תתאמץ שאני אהיה יפה