...
אני פקעת של תשישות, לחץ, עצבים ושביזות; ועם המחנק בגרון והעצב שרובץ עליי מאתמול זה הופך להיות הרבה פחות נסבל. שלשום נדב, האח הקטן של אסנת (12.5) נפטר מסרטן. אחריי חצי שנה של מלחמה בגידולים שונים הוא מת. ככה, ולקח איתו את האופטימיות ואת האינטואציה שהייתה לכולם ואת כל ההבטחות ש"יהיה בסדר" והוא חזק וזה יעבור. הייתי אתמול בהלוויה. בחיי, הלוויה של ילדים. הם ששה אחים, והבית קברות של כוכב יאיר היה מלא בילדים מכל השכבות גילאים. הם ששה אחים שעמדו שם על יד הגופה הטרייה של אחיהם והספידו אותו לפי התור. אף פעם לא הייתי בהלוויה, אבל ידעתי בדיוק למה לצפות. האנשים, הדמעות, המילים, הארון..הכל לפי התבנית המוכרת- משהו. אבל איך אפשר לשחרר מהגרון את הגוש שנתקע שם כשחברה שלי צועקת על האח המת שלה כמה שהיא אוהבת אותו. אחריי שבכינו הלכנו כולנו לשבעה . ישבנו כמה שעות,חיבקנו כשהתאפשר, ישבנו קצת בחדר החדש שנדב עיצב לעצמו וכל המשפחה עשתה הכל בשביל לעשות בדיוק מה שהוא רצה. שיהיה לו כייף כשהוא חוזר הביתה. אכלנו רוגלעכים של הלוויות וגרעינים והסתכלנו בתמונות. ואחר כך דיברנו קצת על המתכונות והבגרויות שעוד יש לכולנו ועל החיים ועל מה הולך, וקצת התעדכנו וקצת צחקנו ואיך שהגוש הזה ננעץ לכולם בגרון ומתפשט בכל הבטן ואיך שאין באמת מה להגיד. חזרתי הביתה ללילה טרוף וחסר שעות שינה וקמתי ליום.. רגיל, בית ספר. ועכשיו אני מנסה ללמוד מתטיקה והמחשבות שלי לא ממש מתפקסות על המטרה, וזה בכלל מרגיש מחורבן כשכל החברים שם לחבק ולתמוך ואני עושה (או משתדלת לעשות) מתמטיקה למתכונת בשישי. ( מצד שני, לכל החברים שלי דחו את המתכונות בהתאם לנסיבות..) אוף, איזה חוסר אונים. וחוץ מזה אני מגעילה כזו וסתם רבתי עכשיו עם אבא (ממש סתם. גירשתי אותו מהבית כי הוא לא אמור להיות כאן בימי שני. סתם התפרצתי עליו. ממש סתם.) ועם מתמטיקה הולך די על הפנים, ואם לוקחים בחשבון את השאננות שלי מתוקף אמונה אינפנטילית שזה קטן עליי אחריי ה03 ויילך טוב- המצב ממש רע. טוב, אסנת לא יוצאת לי מהראש. מתמטיקה.
