אני מתחילה להתבלבל יותר מדי לגבי עצמי.
מרב כל המחשבות שאני מתעסקת בהם יוםיום, 24 שעות, אני כבר לא יודעת מה לחשוב יותר. נמאס לי, אני פשוט רוצה לברוח ולצרוח את הכל. אני רק לא יודעת מה זה הכל, לא יודעת על מה אני חושבת כל היום, לא יכולה להבין מה קורה אצלי, מה עובר עלי. השעמום הזה כ"כ לא מועיל לי, ואפילו התחלתי להגיד לעצמי שאני רוצה כבר להתגייס כדי שיהיה משהו מבחוץ שאוכל להאחז בו, במקום כל הזמן שמשהו ימשוך אותי מבפנים ויציק לי וככה אני לא מצליחה לחייך ולהנות. אפילו שאני יוצאת, צוחקת עם חברות, מדברת, שומעת מוזיקה - כל הזמן רק מחשבות, והכל צף בפנים. הלוואי שמישהו היה עושה בי חור והכל היה יוצא, רק כדי להפסיק עם זה כבר ולחזור לפעם. אבל אי אפשר לחזור לפעם, ואני רוצה יותר מדי דברים שהיו ולא יכולים לחזור יותר. אני צריכה את החיוך הזה שאהבתי לחייך, שרציתי לחייך. מה ההנאה בלבכות ולהרגיש רע, אה? מה אני מוצאת שם? הלוואי שהיו לי תשובות לכל השאלות שמתעופפות לי בראש, והייתי במקום אחר עכשיו.