קצת חיכיתי לזה.
כי הייתי חייבת להוציא ולא היה מי שיבין. שאולי אני קצת מתחרפנת לאחרונה כי אני מסתכלת אחורה בשנה הזאת, ואני לא מוצאת שום תכלית. שום סיבה שבגללה היא קרתה. רק חרא קיבלתי השנה. למה? אבל זאת אני! אני! זאת שכשעצובים באים אליה והיא מעלה לך חיוך, אפילו אם זה משטויות גסות. חיוך של הקלה. למה סתם? והכל נפל בבום. כמו קטיושה ממש. והתחיל מקטיושות ריאליסטיות ביותר בחופש. אני לא מעכלת את השנה הזאת, עם כמה שאני מנסה וכמה שאני אומרת שכן עיכלתי. אני עוד יכולה להתחיל לבכות כשאני נזכרת בחופש הגדול. ואת כל השאר? אני בכלל לא זוכרת. בשישי הקומונרית תפסה אותי מעשנת. [ממתי אני מעשנת בכלל? כבר כמעט שנה. וכלכך חרא.] ורצתה לדבר איתי. ואני? הסתכלתי על הרצפה ושתקתי. לא ציפיתי לזה, לא צפיתי את זה. אחר כך דיברנו, איזה חצי שעה. לא, אני לא זוכרת מילה מהשיחה הזאת. אולי כי הדחקתי כל כך חזק והשיחה הזאת הצטרפה לכל שאר הדברים שאני לא זוכרת מהשנה. אולי כי הייתי עייפה, אחרי שלושה שבועות של נדודי שינה, של בריחה מעצמי. להוציא כמה ימים ספציפים שהצלחתי לישון בהם שבע שעות. בין שישי לשבת לא ישנתי בכלל בלילה. כנראה שזה היה הקש ששבר את גב הגמל, כי לא הרגשתי שום חלק בגוף שלי. ישבתי, עצמתי עיניים ואחרי כמה דקות התעוררתי. ובאמת שאני מנסה, מנסה להאחז בדברים קטנים שיגרמו לחייך. ולצחוק. אני פשוט כבר לא מצליחה. אפילו האנשים שיכלו לגרום לי לחייך ולהרגיש טוב בכל מצב, כבר לא גורמים לי להרגיש ככה. ופשוט הבנתי כמה אני לא מעריכה את הקומונרים, שהרסו לי כלכך הרבה השנה. הם הרסו לי את הקבוצה שלי, יכלנו להתפתח כל כך השנה. אבל לא, הם דאגו להבריח אחד אחד, כל אחד בצורה אחרת, בצורה שתגרום לו לא לרצות לבוא לקן יותר. רק כי הם בונים על ט'. מה ט' מה?! החבורה הכי לא מאופסת ובוגרת שאני מכירה. אני עייפה, אני צריכה ללכת לישון. על מי אני עובדת? כאילו ואני אצליח. אפילו עם שני כדורים נגד כאב ראש שאמורים גם להרדים לא נרדמתי. אין לי אפילו כוח לתת את הפוש האחרון לשנה המזדיינת הזאת. כוסעמק.