אוף אין לי זין לזה
כל מוצש אני פשוט מתחילה לבכות בטירוף גם אם לא רע לי וגם אם בסדר כמו שהיה השבוע, אני פשוט לא יכולה יש לי הרגשה כל כך רעה אני יודעת שיהיה בסדר מחר ואני יודעת שזה יעבור אבל כל כך חנוק לי, אני כל כך מתחרפנת מחוסר הפרטיות הזה. אני מרגישה הכי לא קשורה בעולם, כל כך לא פה... שדרות מתפוצצת לה ואני בכלל לא שומעת, אנשים מתחתנים וחוגגים ואבא שלי עבר ניתוח ואחותי עם מסיבת הסיום הזו ואמא עם כל מיני דברים חדשים בעבודה ורק אני כל כך מנותקת, כל כך לא קשורה. אני לא מכירה שירים חדשים ובקושי קוראת עיתונים ושיחות הטלפון הפכו כבר דלות ודי... הכל מתפרק לי בידיים כשאני חוזרת בסופשים אין לי כח לכלום... אנשים שולחים לי הודעות ומתעניינים וכל כך נחמדים ואני פשוט מרחיקה את כולם. אין לי כח להגיד מה שלומי ואין לי כח להגיד מה עובר עליי בכלל, כי אני בעצמי לא יודעת אני מתחילה שיחות וקמה מהכיסא אחרי 5 דקות, מסתובבת בבית, חוזרת, אומרת שאני הולכת ועפה שוב למיטה ואז שוב קמה, ושוב הדברים האלה... אין לי כח לכלום. וכל הסופשים שלי הולכים על הכלום הזה הכל איכשהו מכביד עליי, לדבר עם אנשים מכביד עליי אין לי כח אין לי כח לשאול ולהתעניין אני פותחת איזה פורום וסוגרת מיד אני מקבלת שיחות טלפון ובכלל לא בא לי לדבר אני לא יודעת מה יש לי ואני משתגעת ומחר שוב לימודים מהבוקר עד הלילה וככה גם בשני ושלישי ורביעי וחמישי והבוקר של שישי... וכל המשמעת המפגרת הזו לאמא שלכם אסור לדרוך על הדשא שבוע טוב