הכל חרא
אני שוקלת 68, אני שונאת להסתכל על עצמי במראה אני מובכת ממש כשאנשים מסתכלים עלי לאחרונה אני מובכת ממש לאחרונה כל החרדה החברתית שלי חזרה. כל החרדות שלי בכלל חזרו אני עייפה מתה (בין שלישי לרביעי עליתי לשמירה בב2 בלילה, עד 6 ככה, ישנתי שעתיים ברביעי, אתמול בלילה 3 וחצי, ועכשיו 3 בבית), היו לי 2 סיוטים ב3 שעות, ולא היו לי סיוטים כבר מלא זמן. קמתי מיובשת מתה, ואני שותה ומתפוצץ לי הראש ואוכלת ומרגישה כאילו זה מתנגש בדפנות של הקיבה הכל- מים ואוכל. יש לי קצת בעיות בעיכול, אני לא אפרט. סתם הכל נדמה לי פשוט רקוב פתאום, בעיקר אני והיחסים שלי עם העולם. כל מה שנראה לי שעברתי אותו חזר. אני מרגישה הילדת כאפות של העולם, לא טוב לי בשום מקום, אני מרגישה שאף אחד לא מעריך אותי, ואני מתחילה לחשוש שכבר אין למה. אני לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך, באמת, מוגבלת חברתית, וזה מסריח לשתוק כלכך הרבהזמן. נמאס לי מהגרעין שלי, אבל זה לא שהחיים מחוצה לו כלכך הרבה יותר טובים (וחוויתי את זה על בשרי ממש טוב אתמול, שכמה שאנשים לא נחמדים אז הם בעיקר ידאגו לתחת של עצמם). אין לי כוח לקורס, אין לי כוח להיות מד"נית בכלל (יופי, ולא אמרו לך את זה קודם?) אני מרגישה שאני דוחה את כולם. דוחה-מגעילה כאילו. כל מקום שאני באה אליו כולם מתרחקים, תמיד איפה שאני נמצאת ההתקהלות החברתית במקום אחר. כבר ממש הרבה זמן ככה. יום שבת יש יום עיון שכבתי ואני מפחדת שאני אהיה כזאת.. אני. מלא זמן לא דיברתי, וזו אני וזה מוזר, ושאני כבר פותחת את הפה הכל יוצא לי מבולבל ומכונס בתוך עצמו. לא כתבתי כבר יותר משנה, אני חושבת שאיבדתי את זה לגמרי. אני מתה שמישהו כבר יחדור את הבידוד הזה שאני מרגישה שאני נמצאת בו, אבל אם מישהו קצת מתקרב- ואני לא מדברת רומנטית, אפילו סתם נחמד, זה כלכך מביך, ואני מתכנסת שוב בתוך עצמי כמו שבלול. והקטע העצוב זה שאני לא עושה את זה רק בשביל עצמי כדי לא להפגע, אני עושה את זה גם סוג של בשבילם.. בסופו של דבר אני כלכך פוגעת באנשים שמסביבי שזה באמת לא שווה אפילו לעמוד קצת קרוב. (וגם ככה מי שמתקרב ואני באמת מכניסה אותו לתוכי, אז אחרכך נמאס לו, ואני תלותית וזה נגמר רע לשני הצדדים. ושוב, לא רומנטית, רומנטית זה כלכך רחוק ממני) מרגישה לא שלמה בשום מקום, שאין אדם אחד בעולם שמכיר אותי על כולי (רק חצאים או חלקים- אני העצובה, אני הממורמרת, אני האמיצה, אני הבחורה, אני הגוף, אני הדמיונית.. מבינים?), או רוצה להכיר אותי יותר. סתם, מסתובבת עם ההרגשות האלו כבר הרבה זמן, ובעיקר זה ממש מעוגן במציאות כי.. כנראה שיש אמת במה שאני אומרת ואני באמת בלתי נסבלת. במיוחד עם כל הקיטורים שלי ועם זה שאף פעם לא טוב לי. קשה להיות חברים של אנשים כמוני, נכון? וזהו, ואין כוח לכלום, רק לראות טלוויזיה.
אני שוקלת 68, אני שונאת להסתכל על עצמי במראה אני מובכת ממש כשאנשים מסתכלים עלי לאחרונה אני מובכת ממש לאחרונה כל החרדה החברתית שלי חזרה. כל החרדות שלי בכלל חזרו אני עייפה מתה (בין שלישי לרביעי עליתי לשמירה בב2 בלילה, עד 6 ככה, ישנתי שעתיים ברביעי, אתמול בלילה 3 וחצי, ועכשיו 3 בבית), היו לי 2 סיוטים ב3 שעות, ולא היו לי סיוטים כבר מלא זמן. קמתי מיובשת מתה, ואני שותה ומתפוצץ לי הראש ואוכלת ומרגישה כאילו זה מתנגש בדפנות של הקיבה הכל- מים ואוכל. יש לי קצת בעיות בעיכול, אני לא אפרט. סתם הכל נדמה לי פשוט רקוב פתאום, בעיקר אני והיחסים שלי עם העולם. כל מה שנראה לי שעברתי אותו חזר. אני מרגישה הילדת כאפות של העולם, לא טוב לי בשום מקום, אני מרגישה שאף אחד לא מעריך אותי, ואני מתחילה לחשוש שכבר אין למה. אני לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך, באמת, מוגבלת חברתית, וזה מסריח לשתוק כלכך הרבהזמן. נמאס לי מהגרעין שלי, אבל זה לא שהחיים מחוצה לו כלכך הרבה יותר טובים (וחוויתי את זה על בשרי ממש טוב אתמול, שכמה שאנשים לא נחמדים אז הם בעיקר ידאגו לתחת של עצמם). אין לי כוח לקורס, אין לי כוח להיות מד"נית בכלל (יופי, ולא אמרו לך את זה קודם?) אני מרגישה שאני דוחה את כולם. דוחה-מגעילה כאילו. כל מקום שאני באה אליו כולם מתרחקים, תמיד איפה שאני נמצאת ההתקהלות החברתית במקום אחר. כבר ממש הרבה זמן ככה. יום שבת יש יום עיון שכבתי ואני מפחדת שאני אהיה כזאת.. אני. מלא זמן לא דיברתי, וזו אני וזה מוזר, ושאני כבר פותחת את הפה הכל יוצא לי מבולבל ומכונס בתוך עצמו. לא כתבתי כבר יותר משנה, אני חושבת שאיבדתי את זה לגמרי. אני מתה שמישהו כבר יחדור את הבידוד הזה שאני מרגישה שאני נמצאת בו, אבל אם מישהו קצת מתקרב- ואני לא מדברת רומנטית, אפילו סתם נחמד, זה כלכך מביך, ואני מתכנסת שוב בתוך עצמי כמו שבלול. והקטע העצוב זה שאני לא עושה את זה רק בשביל עצמי כדי לא להפגע, אני עושה את זה גם סוג של בשבילם.. בסופו של דבר אני כלכך פוגעת באנשים שמסביבי שזה באמת לא שווה אפילו לעמוד קצת קרוב. (וגם ככה מי שמתקרב ואני באמת מכניסה אותו לתוכי, אז אחרכך נמאס לו, ואני תלותית וזה נגמר רע לשני הצדדים. ושוב, לא רומנטית, רומנטית זה כלכך רחוק ממני) מרגישה לא שלמה בשום מקום, שאין אדם אחד בעולם שמכיר אותי על כולי (רק חצאים או חלקים- אני העצובה, אני הממורמרת, אני האמיצה, אני הבחורה, אני הגוף, אני הדמיונית.. מבינים?), או רוצה להכיר אותי יותר. סתם, מסתובבת עם ההרגשות האלו כבר הרבה זמן, ובעיקר זה ממש מעוגן במציאות כי.. כנראה שיש אמת במה שאני אומרת ואני באמת בלתי נסבלת. במיוחד עם כל הקיטורים שלי ועם זה שאף פעם לא טוב לי. קשה להיות חברים של אנשים כמוני, נכון? וזהו, ואין כוח לכלום, רק לראות טלוויזיה.
