בארצות סקנדינביה הנשים ברוב
בפרלמנט ונדמה לי שאפילו בממשלה. הכל עניין של לקיחת אחריות. העולם יכול היה להיראות אחר בהנהגת נשים. אלא מה? בארץ נשים לא רוצות לקחת אחריות. יושבות ומקטרות שהן מופלות, אך מי באמת מוכנה למרוץ לצמרת? תפקידים לא מוגשים על מגש של כסף. צריך להתאמץ לקבלם. ואלה שמוכנים להתאמץ ולקבל אחריות, לא תמיד ראויים. יש לנו מישהי במקום העבודה שהיתה במשך שנים רבות יו"ר ועד העובדים. אחד האנשים המגעילים ביותר שראיתי אי פעם, גסת רוח, המונית (וזאת בלי לדבר על הופעתה החיצונית). הגברת חברת הנהגת מרץ. איך זה קורה: כששואלים מי מתנדב, אנשים כמוה קופצים על התפקיד. ושוב חזרה אלינו הנשים. אנחנו רוצות לסיים את יום העבודה שלנו ולרוץ הביתה לעניינינו. גם גברים רבים נאשמים באותה אשמה. חלק מאיתנו עוסק בעבודה ובהתנדבות בקהילה, חלק מעורב בקהילה, אבל איפה הרוב? בבית, מקטר מול החדשות בטלויזיה.