מערכות יחסים הם כמו טניס...
אמנם הדברים שכתובים כאן קשורים רק בעקיפין לשאלה הישירה שלך, מצאתי לנכון לרשום אותם. זה מתחיל בריבונות על החלל שאנו תופסים בעולם הזה. או במילים אחרות - לכל אחד יש את הזכות להיות מי שהוא. מכן נובע שאף אחד לא יכול להכתיב לך מה תעשי או לא תעשי. נסי רגע לשים לב למה שקורה לך בחיי היומיום, איך ממלאים אותך רגשי אשם כשאת עושה מה שאת רוצה כמה קשה לך (אם בכלל את מעיזה) לסרב לבקשות (במיוחד של הקרובים לך) משום שלא מתאים לך כרגע להיענות להן. רגשי האשם האלו נובעים לתפיסתי מהיעדר ההכרה הברורה שלך את זכותך למרחב שאת תופסת. במלים אחרות את שמה את צורכיהם של האחרים לפני הצרכים שלך. שימי לב איפה למלכוד שהמצב הזה יוצר: אם לא תיעני לדרישות שמופנות כלפייך תסבלי מרגשי אשם. אם תיעני להן תסבלי מתסכולים על זה שאת לא מצליחה לחיות את חייך כרצונך. או כמו שיצא לי להגיד לאקס שלי פעם: "זה ש
אני רוצה לטוס לכריסטמס בניו-יורק, לא אומר ש
אתה צריך לשבור את הראש ב'איך אני אמור לממן את הנסיעה שלה'. אני רוצה. אז מה. אלה הרצונות שלי, והם לא מחייבים אותך." על פי הבנתו, מתוקף היותו בן זוגי, הוא חייב לעשות כל מאמץ כדי שיהיה הכי טוב לכולם. ואת עצמו שם אחרון ברשימה. כאן הטעות, שלו ושל רבים אחרים. אם לא תשימי את עצמך בראש הרשימה, או במילים אחרות, אם לא תדאגי להיות מאושרת, אף אחד אחר לא ידאג לזה. אני לא אומרת, חלילה, שלא צריך להתחשב באנשים אחרים. צריך בהחלט להתחשב, לעזור, לתמוך... אבל חשוב לא פחות לשמור על גבולות המרחב האישי של כל אחד. בואי נדמה את מערכת היחסים למשחק טניס: לי יש את חצי המגרש שלי ולך יש את חצי המגרש שלך. באמצע מתוחה רשת שאותה אף אחד לא עובר. אנחנו יכולים להעביר מסרים מצד לצד (אם תרצי זהו הכדור) אבל אף אחד לא יכול להגיד למשנהו מה עליו לעשות עם המסרים שהועברו אליו. לדוגמא: אני יכול לומר לך משהו כמו "את נראית נורא בשמלה האדומה שקנית" בדרך כלל אמירה כזו יוצרת המון כעס, כי אצלך הדבר מעורר את התחושה: "איך היא יכולה להגיד לי דבר כזה? איך היא יכולה להיות כזו מגעילה??" וכך הולך ומצטבר אצלך כעס, גם אם הוא לא ברור לך ואת לא מודעת לו הוא נמצא, הוא מצטבר והוא ימצא לו את המקום להתפרץ... הבעיה היא בעצם שאת ייחסת את המשמעות לדברים שנאמרו. ייחסת להם משמעות פוגעת. לפני שאמשיך אני רוצה להוסיף עוד כלל אחד לחוקי המשחק לכל אחד מותר להעביר אינפורמציה על מה שמתרחש בחצי המגרש שלו. כשם שאסור לאף אחד לנסות להשפיע על אופן המשחק של רעהו בחצי המגרש שלו כך אסור לו למסור או לקבל אינפורמציה על המתרחש בחצי המגרש השני. למשל (אם נישאר עם השמלה האדומה) אני לא יכולה לומר לך משהו כמו אסור היה לך לקנות את השמלה הזו. מה מותר לך ומה אסור לך רק את מחליטה (ריבונות על המרחב זוכרת?). אני יכולה לומר לך את נראית נורא בשמלה האדומה הזו (הייתי בוודאי בוחרת לומר זאת בוודאי בצורה יותר עדינה אבל אפילו אם לא…). זהו מסר מותר, בתנאי שמקדימה אותו המילה: "לדעתי" (או אני חושבת ש). קיבלת כעת מסר על הדעות והמחשבות שלי, שהן בתחום חצי המגרש שלי. על זה אין לך בעיה לענות משהו כמו: "אני דווקא חושבת שאדום הוא צבע יפה" או "תודה שאת גלוית לב איתי ועוזרת לי לבחור את מה שעושה אותי הכי יפה" או שאת יכולה לענות גם: "האמירה הזו פגעה בי". מענה אסור (על פי הכללים שלי למערכת יחסים תקינה) הוא משהו כמו "למה את כל הזמן מעליבה אותי?" כי כאן את מייחסת כוונות לצד השני. כוונותיו של הצד השני הן בתחומי המגרש שלו אם את רוצה לדעת מה הן, את יכולה לשאול אותו (והוא יבחר אם הוא רוצה או לא רוצה לענות לך) אבל אסור לך לייחס לו כוונות כשם שאת לא יכולה לצפות שיידע דברים שלא אמרת לו. הרבה מאד מהעדר האושר במערכות יחסים בכלל, ובזוגיות בפרט, אפשר לתלות בייחוס כוונות לבן הזוג או בהבנה שגויה של מסרים. אני חושבת שצריך לשים לב ולהתאמן בהקשבה לבן הזוג ובניסיון לזהות איפה אנחנו מייחסים לדברים משמעות וכוונות למרות שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה בחצי המגרש השני.
mai (ותודה להאלי)
