צריכה עצה
לפני שבוע בערך הגעתי לפורום שלכם כדי לקבל תמיכה וללמוד מנסיונם של אחרים. אחרי שביצעתי פה מופע סטרפטיז נפשי, קיבלתי תגובות לכאן ולכאן. כל התגובות חיזקו אותי, ותרמו לי תובנות. ולכן החלטתי להמשיך ולהתפשט בפניכם. מה שיהיה יהיה! אז ככה: מי שעקב אחרי הדרמה, יודע שהפרידה ביננו נעשתה בצורה שקטה וחברית. כל התקופה אחרי שגמלה בליבי ההחלטה שעדיף לסיים מלמשוך עוד כמה שנים ואז לסיים, אמרתי לעצמי שמה שאני רוצה, לפחות בהתחלה, זה לבד. פשוט לבד. לא רוצה לחשוב על קשר עם מישהו. רוצה להתרכז בעצמי ובילדים ובשיקום, אם ידרש. ובסך הכל עברו עשרה ימים מאז שהוא עזב את הבית, וחודשים של החלטות התנפצו לי. אני פתאום כן מרגישה שאני רוצה קשר, הרי לבד הייתי בשנים האחרונות... ואני לא יודעת מה לחשוב. אני קופצת מהר מידי? זה לא כמו אבל? שצריך את הזמן שלו להתפוגג, ומי שלא מתאבל כראוי לעולם לא מצליח לשחרר? למה אני מרגישה כאילו אני חוגגת, במקום לכאוב על הכישלון? למה אני מרגישה שאני נקרעת בין תחושת החופש להרגשה כאילו אני עדיין שייכת לו? ואם אכן התחלתי גישוש ראשוני וחדש, מה הוא היה אומר אם היה יודע??
לפני שבוע בערך הגעתי לפורום שלכם כדי לקבל תמיכה וללמוד מנסיונם של אחרים. אחרי שביצעתי פה מופע סטרפטיז נפשי, קיבלתי תגובות לכאן ולכאן. כל התגובות חיזקו אותי, ותרמו לי תובנות. ולכן החלטתי להמשיך ולהתפשט בפניכם. מה שיהיה יהיה! אז ככה: מי שעקב אחרי הדרמה, יודע שהפרידה ביננו נעשתה בצורה שקטה וחברית. כל התקופה אחרי שגמלה בליבי ההחלטה שעדיף לסיים מלמשוך עוד כמה שנים ואז לסיים, אמרתי לעצמי שמה שאני רוצה, לפחות בהתחלה, זה לבד. פשוט לבד. לא רוצה לחשוב על קשר עם מישהו. רוצה להתרכז בעצמי ובילדים ובשיקום, אם ידרש. ובסך הכל עברו עשרה ימים מאז שהוא עזב את הבית, וחודשים של החלטות התנפצו לי. אני פתאום כן מרגישה שאני רוצה קשר, הרי לבד הייתי בשנים האחרונות... ואני לא יודעת מה לחשוב. אני קופצת מהר מידי? זה לא כמו אבל? שצריך את הזמן שלו להתפוגג, ומי שלא מתאבל כראוי לעולם לא מצליח לשחרר? למה אני מרגישה כאילו אני חוגגת, במקום לכאוב על הכישלון? למה אני מרגישה שאני נקרעת בין תחושת החופש להרגשה כאילו אני עדיין שייכת לו? ואם אכן התחלתי גישוש ראשוני וחדש, מה הוא היה אומר אם היה יודע??