אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
צריך עזרה באקזלטד
- פותח הנושא R a z i e l
- פורסם בתאריך
למען האמת, כולנו חיסלנו אותו ביחד
להזכירכם, עמדנו במעגל (או יותר נכון מעוין - איזו צורה שארבעה אנשים מסוגלים ליצור סביב משהו) סביבו וכולנו ביחד הנחתנו עליו את מכת המוות - זן עם הלהב החי שלו, הוגו עם פיגיונו המדויק, ואוס וריין עם אגרופיהם העוצמתיים. באותו הזמן כל דמי הדרקון עמדו בצד וחיכו לראות האם נעשה את זה או לא.
להזכירכם, עמדנו במעגל (או יותר נכון מעוין - איזו צורה שארבעה אנשים מסוגלים ליצור סביב משהו) סביבו וכולנו ביחד הנחתנו עליו את מכת המוות - זן עם הלהב החי שלו, הוגו עם פיגיונו המדויק, ואוס וריין עם אגרופיהם העוצמתיים. באותו הזמן כל דמי הדרקון עמדו בצד וחיכו לראות האם נעשה את זה או לא.
גורל בלתי ידוע / ריין
סופת שלגים מתחוללת בחוץ. אני מביטה בשקט מבעד לחלונות המבצר הנעלם. על אף מערכת החימום של המבצר, אני מרגישה את הקור מטפס לאורך עמוד השדרה שלי ומעביר בי צמרמורת. אינני יודעת אם זהו הקור או הבדידות הנוראה שאני חשה. מחשבות על כל השנה האחרונה חולפות בראשי. לפני שנה חייתי יחד עם עוד נערים ונערות כמוני ברחובות העיר סיפיאס. איך אהבתי לשמוע את רעש הגלים בלילה... ואז הגיע היום שבו גיליתי שאינני כמו האחרים. היום בו השמש ליטף את שערי ולחש באוזני שהוא מייעד אותי לדברים גדולים יותר. הרגשתי את חומו של השמש הבלתי מנוצח על פניי וחייכתי. ואז עזבתי את חבריי מבלי לומר מדוע. אני מתגעגעת אליהם. אך אני חוששת ממה שיחשבו, בדיוק כפי שחששתי אז. הסתובבתי אבודה וחסרת הכוונה או הבנה במשך זמן רב, עד שהגעתי לכאן- למבצר הנעלם. כאן מצאתי את רוב התשובות שחיפשתי. כאן מצאתי את חבריי... את משפחתי החדשה. אוס, חבר יקר, אדם שקול דעת ונבון. פעמים רבות הקשבתי לעצותיו החכמות. פעמים רבות קור הרוח התמידי שלו החזיק אותי. אך אני רואה אש בוערת מאחורי עיניו השלוות. הוא מרגיש אחראי על כולנו. אני מוכרחה להודות שהמחשבה הזו מנחמת אותי ונותנת לי כוח. בייחוד אחרי החלום שהיה לי לפני מספר שבועות. היתכן שאוס הוא באמת . . . בתחילה לא ידעתי כיצד להבין את הוגו. מעשיו לעיתים סתרו אחד את השני. כחלק מהמעגל הסולארי, יחד עם זן ואוס, חשבתי שהוא חבר. מכיוון ששנינו באנו מרקעים דומים, משולי החברה, הרגשתי אליו מיד את הזיקה החזקה ביותר. אך מהר מאוד התחלתי לחשוד בו. היה משהו במבטו השותק. לא נעים לי להודות אך בשלב מסוים לא בטחתי בו לגמרי, ביחוד לאחר שגיליתי שזן ואוס חולקים איתי את אותה התחושה. היום אני כבר יודעת שהוגו, על כל המסתוריות שלו, הוא אחד מאיתנו. כשיצאנו אל העמק המושלג, לצוד בשר שדים, נפצעתי אנושות. השד-יידים העצום נגח בי בכוח על-טבעי. שם, כשהשלג סביבי היה אדום מדמי שלי, ראיתי את האמת מאחורי עיניו של הוגו. הוא התבונן בי במבט של דאגה ושל איכפתיות, בעודו סוחב אותי חזרה אל ביטחון המבצר. אך אני מרגישה עדיין רחש קטן בליבי. ... צמרמורת עוברת שוב ומגיע עד לקצה העורף שלי. אני מתמתחת ומרגישה מגע מוכר, מגע של רוך ואהבה מלטף אותי על צווארי. לפתע אני מתעוררת. כנראה שמחשבותיי נדדו יותר מדי. וכמובן זן, החלק שמשלים את החסר, גם במעגל הסולארי שלנו. כמרפא מקצועי ביותר, רבים הם האנשים העומדים בתור על מנת שיזכו לטיפול מידיו העדינות, כולל עשיריה של נקסוס. אך זן מטפל גם בפשוטי העם, באותה המסירות, ולעיתים נדמה לי שאפילו יותר, כפי שהוא מטפל בעשירים. מצחיק, אבל אני שמחה שנפל בחלקי לחוש את ידיו הנעימות כאשר הייתי זקוקה לטיפולו המסור. הדבר הראשון שאני זוכרת מהמבצר הנעלם היה את מבטו הקורן בעודו בוחן כתבים עתיקים. צמרמורת שוב עוברת בגופי אך הפעם היא נעימה, כמעין מקלחת קרה ביום חמסין. אני מחייכת... תנועה בשלג בחוץ מחזירה אותי לכאן ולעכשיו. בוודאי עוד איזה שד תועה. הצינה שבמבצר שוב מעיקה עליי. אינני אוהבת את המקום הזה. על אף היותו תפארת לעידן הראשון, העידן בו סולארים כמוני הובילו את האנושות בתור של זהב, הוא ריק מחיים. אני יודעת שהשמש הבלתי מנוצח בחר בי וייעד אותי לגורל מסוים ואינני חושבת שלשבת בקצה הבריאה במבצר מבודד וריק מחיים היה חלק מאותו גורל. אינני יודעת מהו אותו גורל בלתי ידוע, אך אינני מתכוונת לאכזב, לא את השמש שבחר בי, ולא את חברי המעגל שלי, זן, הוגו ואוס. * מטעמי נוחות הודעה זו נתלתה הן בהודעה ששורשרה בטעות בתוך פתיל מסוים והן בהודעה הראשית המפנה אליה.
סופת שלגים מתחוללת בחוץ. אני מביטה בשקט מבעד לחלונות המבצר הנעלם. על אף מערכת החימום של המבצר, אני מרגישה את הקור מטפס לאורך עמוד השדרה שלי ומעביר בי צמרמורת. אינני יודעת אם זהו הקור או הבדידות הנוראה שאני חשה. מחשבות על כל השנה האחרונה חולפות בראשי. לפני שנה חייתי יחד עם עוד נערים ונערות כמוני ברחובות העיר סיפיאס. איך אהבתי לשמוע את רעש הגלים בלילה... ואז הגיע היום שבו גיליתי שאינני כמו האחרים. היום בו השמש ליטף את שערי ולחש באוזני שהוא מייעד אותי לדברים גדולים יותר. הרגשתי את חומו של השמש הבלתי מנוצח על פניי וחייכתי. ואז עזבתי את חבריי מבלי לומר מדוע. אני מתגעגעת אליהם. אך אני חוששת ממה שיחשבו, בדיוק כפי שחששתי אז. הסתובבתי אבודה וחסרת הכוונה או הבנה במשך זמן רב, עד שהגעתי לכאן- למבצר הנעלם. כאן מצאתי את רוב התשובות שחיפשתי. כאן מצאתי את חבריי... את משפחתי החדשה. אוס, חבר יקר, אדם שקול דעת ונבון. פעמים רבות הקשבתי לעצותיו החכמות. פעמים רבות קור הרוח התמידי שלו החזיק אותי. אך אני רואה אש בוערת מאחורי עיניו השלוות. הוא מרגיש אחראי על כולנו. אני מוכרחה להודות שהמחשבה הזו מנחמת אותי ונותנת לי כוח. בייחוד אחרי החלום שהיה לי לפני מספר שבועות. היתכן שאוס הוא באמת . . . בתחילה לא ידעתי כיצד להבין את הוגו. מעשיו לעיתים סתרו אחד את השני. כחלק מהמעגל הסולארי, יחד עם זן ואוס, חשבתי שהוא חבר. מכיוון ששנינו באנו מרקעים דומים, משולי החברה, הרגשתי אליו מיד את הזיקה החזקה ביותר. אך מהר מאוד התחלתי לחשוד בו. היה משהו במבטו השותק. לא נעים לי להודות אך בשלב מסוים לא בטחתי בו לגמרי, ביחוד לאחר שגיליתי שזן ואוס חולקים איתי את אותה התחושה. היום אני כבר יודעת שהוגו, על כל המסתוריות שלו, הוא אחד מאיתנו. כשיצאנו אל העמק המושלג, לצוד בשר שדים, נפצעתי אנושות. השד-יידים העצום נגח בי בכוח על-טבעי. שם, כשהשלג סביבי היה אדום מדמי שלי, ראיתי את האמת מאחורי עיניו של הוגו. הוא התבונן בי במבט של דאגה ושל איכפתיות, בעודו סוחב אותי חזרה אל ביטחון המבצר. אך אני מרגישה עדיין רחש קטן בליבי. ... צמרמורת עוברת שוב ומגיע עד לקצה העורף שלי. אני מתמתחת ומרגישה מגע מוכר, מגע של רוך ואהבה מלטף אותי על צווארי. לפתע אני מתעוררת. כנראה שמחשבותיי נדדו יותר מדי. וכמובן זן, החלק שמשלים את החסר, גם במעגל הסולארי שלנו. כמרפא מקצועי ביותר, רבים הם האנשים העומדים בתור על מנת שיזכו לטיפול מידיו העדינות, כולל עשיריה של נקסוס. אך זן מטפל גם בפשוטי העם, באותה המסירות, ולעיתים נדמה לי שאפילו יותר, כפי שהוא מטפל בעשירים. מצחיק, אבל אני שמחה שנפל בחלקי לחוש את ידיו הנעימות כאשר הייתי זקוקה לטיפולו המסור. הדבר הראשון שאני זוכרת מהמבצר הנעלם היה את מבטו הקורן בעודו בוחן כתבים עתיקים. צמרמורת שוב עוברת בגופי אך הפעם היא נעימה, כמעין מקלחת קרה ביום חמסין. אני מחייכת... תנועה בשלג בחוץ מחזירה אותי לכאן ולעכשיו. בוודאי עוד איזה שד תועה. הצינה שבמבצר שוב מעיקה עליי. אינני אוהבת את המקום הזה. על אף היותו תפארת לעידן הראשון, העידן בו סולארים כמוני הובילו את האנושות בתור של זהב, הוא ריק מחיים. אני יודעת שהשמש הבלתי מנוצח בחר בי וייעד אותי לגורל מסוים ואינני חושבת שלשבת בקצה הבריאה במבצר מבודד וריק מחיים היה חלק מאותו גורל. אינני יודעת מהו אותו גורל בלתי ידוע, אך אינני מתכוונת לאכזב, לא את השמש שבחר בי, ולא את חברי המעגל שלי, זן, הוגו ואוס. * מטעמי נוחות הודעה זו נתלתה הן בהודעה ששורשרה בטעות בתוך פתיל מסוים והן בהודעה הראשית המפנה אליה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.