צריך עזרה באקזלטד
- פותח הנושא R a z i e l
- פורסם בתאריך
אה סליחה
Materialized Spirit = רוח ממומשת או ממשית או מה שלא יהיה - הכוונה שזאת רוח שניתן להשתמש נגדה באמצעים חומריים - פיזיים (בקיצור אפשר לפוצץ לה את הצורה אם רוצים ובד"כ רוצים)
וזה בניגוד ל- DeMaterialized Spirit שזאת רוח שלא התממשה בעולם האמיתי ולכן אי אפשר לפגוע בה באמצעים לא קסומים וכאלה. שוב סליחה , אבל מכיוון שאין לזה תרגום רשמי באנגלית נשארתי עם אנגלית.
Materialized Spirit = רוח ממומשת או ממשית או מה שלא יהיה - הכוונה שזאת רוח שניתן להשתמש נגדה באמצעים חומריים - פיזיים (בקיצור אפשר לפוצץ לה את הצורה אם רוצים ובד"כ רוצים)
וזה בניגוד ל- DeMaterialized Spirit שזאת רוח שלא התממשה בעולם האמיתי ולכן אי אפשר לפגוע בה באמצעים לא קסומים וכאלה. שוב סליחה , אבל מכיוון שאין לזה תרגום רשמי באנגלית נשארתי עם אנגלית.../images/Emo42.gif הקישור לפרק האחרון(?) ../images/Emo36.gif
חשוב גם לציין שבשרשורים העוקבים (מתחת) לכל הודעה יש עוד הרבה טקסט. צפוף במבצר הנעלם הממ... עוד לא כתבנו את הסוף האמיתי של הסיפור הזה - וכבר התחלנו סיפור חדש... אני אטפל בזה בהקדם.
חשוב גם לציין שבשרשורים העוקבים (מתחת) לכל הודעה יש עוד הרבה טקסט. צפוף במבצר הנעלם הממ... עוד לא כתבנו את הסוף האמיתי של הסיפור הזה - וכבר התחלנו סיפור חדש... אני אטפל בזה בהקדם.
../images/Emo42.gif המבצר הנעלם - סיום ../images/Emo42.gif
אני חושב שהיה זה בעת ארוחת הערב... אוס וצל-חיוור החליפו הלצות וסיפורים כמו שני חברים משכבר בעוד בפועל בין השורות התנהל ביניהם מו"מ אימתני ומתיש על מידע. בהיעדר הכישורים החברתיים ההולמים, ישבנו אני וצילו של ספק זה מול זה והבטנו בשתיקה זה בזה, בחברינו הקולניים ובמנת בשר השדים הטרי שצדנו הוגו ואני - שלאחר כמעט יממה של צום כפוי לא הייתה כ"כ רעה... אוה אז התפרצה ריין לחדר כשהיא חיוורת עוד יותר מהרגיל וסימנה לאוס שצריך לדבר ועכשיו. החלטנו לערוך את השיחה במבוך המכוער שבקומה השניה אשר בו היה סיכוי מתקבל על הדעת שאף אחד, כולל שומר המבצר, לא יכל להאזין, ושם, בחשיכה מוחלטת התלחשנו וחשבנו על הצעד הבא. שיערי סמר כשסיפרה לנו ריין שהיא שבה ממפגש מפתיע עם מהינה בחדר האספנות שבקומה הראשונה של המבצר עצמו ושהיא מעוניינת בראיון עם נציג מהמעגל. החלטנו לקבוע את מקום המפגש בהיכל הכניסה במקום מושבה של השבלונה (manse) האדירה המסווה את המקום. נוכחותם של דמי הדרקון במבצר סימנה שפל חדש במערכת היחסים בינינו ובין השומר. הוסף לכך את טענותיו של צל-חיוור וקיבלת תדמית מכוערת למדי של הישות המסתורית השולטת בכל פיסה מהמבצר המקולל. בטרם פסלתי אותו סופית מרשימת החברים שלי, ביקשתי ממנו להסביר כיצד איפשר את כניסתם למבצר ללא ידיעתינו. השומר סיפר בהתלהבות שעתה כשהם לכודים בפנים, נוכל לחסל אותם סופית והוא יעזור עם כל מה שיוכל ואני רק קפצתי את אגרופי בזעם ובתוכי קוננתי על חברי המסתורי שלימד אותי את שפת ממלכת-קדם ואת רזי הצפיה ברוחות ושהפך לאין מלבד מכונת תככים תעבת כח וזדונית. המפגש עם מהינה היה מתוח - אבל אני הייתי רגוע. יופיה השליו נתן בי את התחושה שכל סכסוך ייפתר בדרכי שלום - רק השומר שניסה לדבר עם מהינה המתעלמת ממנו העכיר את האוירה. כולנו חשנו אהדה כלפי בת הדרקונים האמיצה ולא רצינו לפגוע בה ומהינה כבר הותירה לריין לצאת ללא פגע מהמארב שלהם. לא נשקפה כל סכנה... כשלפתע המבצר התחיל לרעוד והאוטומטה תקפו - ליאונידים התנתקו מהקירות, אוטומטונים הסתערו עלינו בטירוף אדיש, המשרתים הפסאודו-אנושיים הפכו למפלצות זוועה מרחפות ומייללות, אורות המבצר הבליחו וכבו וצעקות קרב נשמעו מכל עבר. אחד האוטומטונים תפס בי מאחור והרים אותי באחיזת חנק. גיששתי אחר סכין האדמנטיום שמצאתי המסוגלת לחתוך אבנים, הוגו הגיח ממחבואו ומאחוריו רוח מפלצתית מנסה ללכוד אותו בלשונה. סכינו פגע באוטומטון ואוס הטיח אותו בקלות על הקיר - אלא שהוא לא היה איפה שחשבתי שהוא - איזשהו מרקם אשלייתי לחם נגדינו גם הוא. כל ההתנהלות סביבי נראתה כמו קרב אבוד ומיותר כשידעתי שהמושך האמיתי בחוטים הוא השומר. ברגע של יאוש, פזיזות, סקרנות ופחד נגעתי במראת הבזלת המבריקה הקרובה ביותר והזרמתי לתוכה חיוניות - בדיוק כפי שתיאר צל-חיוור והמליץ בכל פה שלא לעשות - זה עבד... הכל נעלם. הייתי לבדי במבצר. הדממה המוחלטת הופרעה רק על ידי המהום השבלונה האדירה - זוהרת בחיוניות. אלא שזה לא היה המבצר. המראה בה נגעתי היתה עכשיו מאחורי וכל הארכיטקטורה התהפכה מימין לשמאל. הבטתי סביבי ביראה - מתלבט מה לעשות כשלפתע פילח את גופי כאב חד ומייסר, ואיום עוד יותר ממנו היה מראה חרוט הבזלת הבוקע מבטני מכוסה בדם ופיסות מעיים קרועות. הכרתי התערערה - מתלבטת אם לצפות בקץ או לברוח לעילפון המנחם - לנצח...
אני חושב שהיה זה בעת ארוחת הערב... אוס וצל-חיוור החליפו הלצות וסיפורים כמו שני חברים משכבר בעוד בפועל בין השורות התנהל ביניהם מו"מ אימתני ומתיש על מידע. בהיעדר הכישורים החברתיים ההולמים, ישבנו אני וצילו של ספק זה מול זה והבטנו בשתיקה זה בזה, בחברינו הקולניים ובמנת בשר השדים הטרי שצדנו הוגו ואני - שלאחר כמעט יממה של צום כפוי לא הייתה כ"כ רעה... אוה אז התפרצה ריין לחדר כשהיא חיוורת עוד יותר מהרגיל וסימנה לאוס שצריך לדבר ועכשיו. החלטנו לערוך את השיחה במבוך המכוער שבקומה השניה אשר בו היה סיכוי מתקבל על הדעת שאף אחד, כולל שומר המבצר, לא יכל להאזין, ושם, בחשיכה מוחלטת התלחשנו וחשבנו על הצעד הבא. שיערי סמר כשסיפרה לנו ריין שהיא שבה ממפגש מפתיע עם מהינה בחדר האספנות שבקומה הראשונה של המבצר עצמו ושהיא מעוניינת בראיון עם נציג מהמעגל. החלטנו לקבוע את מקום המפגש בהיכל הכניסה במקום מושבה של השבלונה (manse) האדירה המסווה את המקום. נוכחותם של דמי הדרקון במבצר סימנה שפל חדש במערכת היחסים בינינו ובין השומר. הוסף לכך את טענותיו של צל-חיוור וקיבלת תדמית מכוערת למדי של הישות המסתורית השולטת בכל פיסה מהמבצר המקולל. בטרם פסלתי אותו סופית מרשימת החברים שלי, ביקשתי ממנו להסביר כיצד איפשר את כניסתם למבצר ללא ידיעתינו. השומר סיפר בהתלהבות שעתה כשהם לכודים בפנים, נוכל לחסל אותם סופית והוא יעזור עם כל מה שיוכל ואני רק קפצתי את אגרופי בזעם ובתוכי קוננתי על חברי המסתורי שלימד אותי את שפת ממלכת-קדם ואת רזי הצפיה ברוחות ושהפך לאין מלבד מכונת תככים תעבת כח וזדונית. המפגש עם מהינה היה מתוח - אבל אני הייתי רגוע. יופיה השליו נתן בי את התחושה שכל סכסוך ייפתר בדרכי שלום - רק השומר שניסה לדבר עם מהינה המתעלמת ממנו העכיר את האוירה. כולנו חשנו אהדה כלפי בת הדרקונים האמיצה ולא רצינו לפגוע בה ומהינה כבר הותירה לריין לצאת ללא פגע מהמארב שלהם. לא נשקפה כל סכנה... כשלפתע המבצר התחיל לרעוד והאוטומטה תקפו - ליאונידים התנתקו מהקירות, אוטומטונים הסתערו עלינו בטירוף אדיש, המשרתים הפסאודו-אנושיים הפכו למפלצות זוועה מרחפות ומייללות, אורות המבצר הבליחו וכבו וצעקות קרב נשמעו מכל עבר. אחד האוטומטונים תפס בי מאחור והרים אותי באחיזת חנק. גיששתי אחר סכין האדמנטיום שמצאתי המסוגלת לחתוך אבנים, הוגו הגיח ממחבואו ומאחוריו רוח מפלצתית מנסה ללכוד אותו בלשונה. סכינו פגע באוטומטון ואוס הטיח אותו בקלות על הקיר - אלא שהוא לא היה איפה שחשבתי שהוא - איזשהו מרקם אשלייתי לחם נגדינו גם הוא. כל ההתנהלות סביבי נראתה כמו קרב אבוד ומיותר כשידעתי שהמושך האמיתי בחוטים הוא השומר. ברגע של יאוש, פזיזות, סקרנות ופחד נגעתי במראת הבזלת המבריקה הקרובה ביותר והזרמתי לתוכה חיוניות - בדיוק כפי שתיאר צל-חיוור והמליץ בכל פה שלא לעשות - זה עבד... הכל נעלם. הייתי לבדי במבצר. הדממה המוחלטת הופרעה רק על ידי המהום השבלונה האדירה - זוהרת בחיוניות. אלא שזה לא היה המבצר. המראה בה נגעתי היתה עכשיו מאחורי וכל הארכיטקטורה התהפכה מימין לשמאל. הבטתי סביבי ביראה - מתלבט מה לעשות כשלפתע פילח את גופי כאב חד ומייסר, ואיום עוד יותר ממנו היה מראה חרוט הבזלת הבוקע מבטני מכוסה בדם ופיסות מעיים קרועות. הכרתי התערערה - מתלבטת אם לצפות בקץ או לברוח לעילפון המנחם - לנצח...
בסדר בסדר... ../images/Emo42.gif הסוף וההתחלה...
מבעד להבזקי הכאב והכרתי המהבהבת ראיתי את ריין. היא הביטה סביב בדאגה וכשמבטה נח עלי היא רצה לעברי אך נעצרה על ידי דמות אפלה שהופיעה לפניה. זה כל מה שהספקתי לראות לפני שחרוט החלמיש הבוקע מבטני התפרץ בנוזליות על גופי - עוטף אותי בקליפת חלמיש קרה ואטומה. האימה של חוסר האונים - אין דבר נורא ממנה. 'לא כך' חשבתי... 'לא כך'... עיניי הלחות נעצמו בחוזקה, סוחטות את שארית הדמעות. אימצתי את ידיי לאגרופים - ידי הימנית נסגרה על משהו... סכין האדמנטיום! היא הייתה שם כל הזמן, מהרגע בו תפס בי האוטומטון! זרזיף של תקווה החל מטפטף לתוכי, ומייד געש לשטף שוצף של נחישות נואשת כשהסכין השברירית חתכה בסלע כמו חמאה. כשהשתחררתי ראיתי את ריין שוב. היא הייתה עסוקה בקרב נואש עם שלוש דמויות אפלות עטויות ברדס, מתחמקת בקושי מקירות ממוסמרים המגיחים מהקרקע. היא באה בשבילי - אבל לא יכולתי לעזור לה. יכולתי רק להדס באימה ידי האחת שלוחה אל מראת החלמיש והשניה מחזיקה את מעיי. פרץ חיוניות - אני בעולם הגשמי שוב. כורע בבכי ובכאב. קולו האבהי של אוס שואל "מה קרה?" אזרתי אומץ לפקוח את עיניי, להעריך את הנזקים. אני רופא, אני יכול להתמודד עם זה! לא היה שם דבר... ידיי היו נקיות. חולצתי נקייה ושלמה, שריון כל-איש שלי לא ניזוק... אבל קצת מהכאב עוד היה שם, ובפי טעם של דם. ניגבתי את זוית הפה ומצאתי שאיני רוצה - איני יכול לדבר על מה שקרה. כשריין התגשמה לפנינו, מיהרתי וחיבקתי אותה בבכי כמו ילד קטן שהתעורר מסיוט ולבסוף התעשטתי. המצב במבצר נותר חמור כשהיה. דמי הדרקון ודאי נטבחים בחדרים הסמוכים. היכן היו שדי התהום באותו זמן? הכנתי את עצמי לפעולה. כרעתי על ברך וחרף מצבי המעורער והתשישות, מצאתי את הריכוז הנחוץ להטלת 'גוף הנשקיה שאין שני לו' - מערבולות כספית הסתחררו סביב וגושי ברזל שחור נטחו עליי ובקעו מתוכי. שיערי בער בלהבות כבשן ועיניי ניצתו כגחלים ברוח. "אני מוכן". בחדר הסמוך נאבקו דמי דרקונים בליאונידים. בני האנוש שליוו אותם כבר שכבו מתים. כל נסיונות ההתקפה שלי עלו בתוהו אבל אוס הצליח לעקב אותם בעזרת מטה השירה הקסום המסוגל לעצב אבנים ולכן גם את רוחב פתחי הדלתות. אחד מדמי הדרקון הוטח בעוצמה מרסקת אל הקיר. מיהרתי להניח עליו את 'מגע הרווחה המבורכת' ושאלתי אותו היכן מהינה. הוא הצביע לכיוון חדר המוסיקה ואני רצתי למקום. מצאתי את מהינה ו'ניף בעיצומו של וויכוח לוהט עם אנשיה. היא ניסתה לעודד אותם להמשיך ולחקור את המבצר ואני חשבתי שאיבדה את דעתה. משראו אותי אנשיה, הם התנפלו עלי מייד (ודאי חשבו אותי לאוטומטון תוקפני וגדול במיוחד). הדפתי אותם בקלות והפצרתי בה שתניח לחיפוש ותציל את אנשיה. ידעתי שיש בה חמלה רבה מדי ולא היה לי ספק שאצליח להניא אותה מהטירוף הזה. כל שרציתי היה לנטוש את המבצר עם כמה שיותר מידידי בחיים. משנחלים מפציעותינו, חשבתי, אולי נעיז עוד לחזור שוב. מהינה נשברה לבסוף - רק לאחר שהבהרתי שאנחנו לא מסתדרים. היא אספה את אנשיה אל הכניסה והדלתות היו, כמובן, סגורות. כולם היו שם. כל המעגל הסולארי שלנו, דמי הדרקון, שוכני התהום שזמנם הקצוב במבצר עמד לפוג וכמובן - השומר המטורף - שהיה בכל מקום. "ובכן," קרא צל-חיוור, "זמננו קצר ולא הצלחנו למצוא את מה שחיפשנו. היו שלום ובהצלחה עם המבצר ודמי הדרקון והשומר הזה שלכם." הוא וחבריו החלו לפסוע אל הדלת ועצרו כשנשמע קולו של השומר: "צל-חיוור..." הוא לחש "אל תלך..." - הוא נשמע עצוב - "אני יכול להראות לך איפה נמצאת האבן..." - הוא התכוון לאבן הכבילה ללא ספק, האבן אשר ניתוצה ישחרר על הבריאה את 1000 השדים שזומנו לבנות את המבצר ע"י בקס הארכיטקט הגאון ואת 4000 צאצאיהם הכבולים למקום. "אני מקשיב..." ענה שד התהום הכחלחל. "...הוא בקבר של בקס - קבור באבן... אני יכול לעזור לך לשחרר אותה" צחקק השומר. "אם כך עוד אשוב" צל חיוור נהנה לראות אותנו מתפתלים בזעם. מקום המחבוא שלנו נחשף ואיננו יכולים לעשות דבר שמא תופר שבועתינו המקודשת שלא לפגוע בשדי התהום. אולם שדי התהום, מצידם, נאלצו לציית גם הם ולפנות את המבצר בתוך דקות ספורות. הם עזבו. נותרנו מבוצרים (או לכודים) בחדר הכניסה. אוס הדיין עם מהינה והוחלט שהדרך היחידה לצאת ממצב הביש הזה תהיה לנסות ולהביס את השומר בכוחות מאוחדים. לשם כך היה צורך לשוב אל עולמו של השומר - עולם המראה. רק המחשבה על כך עוררה בי בחילה. הבעתי התנגדות חריפה אבל לא יכולתי לחשוב על תוכנית טובה יותר. בלב כבד סיפרנו אני וריין כל מה שידענו - שלא היה יותר מדי. המיסטיקנים של בית ו'ניף חשבו על כך זמן מה ולבסוף הוחלט שהתקפה מרוכזת יכולה לתת סיכוי. המעגל שלנו ביחד עם מהינה ושניים מאנשיה המוכשרים, ולאחר מנוחה קצרה מדי ניצבנו כולנו מול מראות הבזלת והזרמנו חיוניות. המקום כבר לא היה כל כך מאיים כפי שזכרתי וכעת גם ראיתי דבר מה זוהר במרכז החדר. מייד הופיעו הדמויות בברדסים השחורים אולם רק דמות אחת לכל אחד. קצת נלחצתי כשחבריי החלו להיעלם אבל הדמויות בהן הם נאבקו נעלמו גם הן. ידעתי שהם בסדר. הדמות לא עשתה דבר מלבד לבהות בי מבעד לברדסה הריק, כשלפתע נפער בור מתחת לרגליי. מתוך תוכי עלתה בי ההבנה שהמקום הוא מופשט ונתון לעיצוב. לפתע הבנתי את מה שסירבתי להאמין בו בפעם הקודמת. התרכזתי מעט והאמנתי בלב שלם שהכבידה היא בכיוון ההפוך. זה עבד... הדמות בברדס התרכזה בתקרה קמעה ואני נפלתי אליה בעוצמה ובמעט מחשבה גם פערתי בה בור והמשכתי לרחף מעלה מעלה דרך קומות המבצר. המקום היה משונה מאוד. הרגשות הן אלו הלוחמות בו. כל אותה עת נאבקו חבריי בעוז - מחלישים את כוחות המבצר במחשבות של גבורה ועוז, ואילו אני, שלא ניחנתי באותן מעלות של לוחמים דגולים שכמותם, רציתי לשלח במבצר מכות של זעם - אבל הייתה בי רק חמלה. המבצר כבר היה חלש ואיטי - יותר מדי אנשים - יותר מדי מכות - יותר מדי מהר - יותר מדי... כשאני נסחף אל השמיים בנפילה, קוננתי בליבי על הפוטנציאל האבוד של המבצר הנעלם... קוננתי על חזוני השבור שבו נשגבי השמש הנרדפים מוצאים מקלט בטוח בשממה הקפואה - הרחק מהישג ידו של מסדר הטהרה, והשומר פותח בפניהם את דלתותיו - משב של אור וחום על פניהם הקפואות. לא עוד! לא עוד... הכל לאבדון... ואת הצער הזה שילחתי בו. שיתפתי אותו בו ולא הרפיתי עד שנכנע. שומר המבצר הנעלם הובס. ממקומות שונים במבצר מיהרנו אל היכל השבלונה. שם, על הרצפה הקרה, נח לו מוח אנושי עשוי אוריקלקום. קול מוכר בקע ממנו - מתחנן שנחוס על חייו, קורא לנו לרחמים, מתעקש שאינו יודע מה השתלט עליו ושזה לא יקרה שוב ומפציר בנו שלא נהרוס את כל הידע היקר מפז האצור בו. הויכוח בינינו לא היה על האם יש להשמידו. די היה בהזכרת שמו של אורקוס כדי לקבל את ההחלטה הזאת. השאלה הייתה מה יקרה לעולמו של השומר לכשיושמד השומר. לבסוף, משהבין אוס שאף אחד מאיתנו לא יניח לו להקריב את עצמו, הוא נכנע ובהסכמה מלאה מצד כל הנוכחים, הכה בעוצמה בידיו הקטלניות, ומעך את שרידי השומר עשויי דפי האוריקלקום הדקיקים לכדי עיסת אוקלקום אמורפית וכולנו מיהרנו לצאת ממראות החלמיש לפני שנאבד בלא כלום. בחוץ חיכתה לי הפתעה נעימה: המבצר הנעלם הוא נותר על עומדו. הייתי משוכנע שמותו של השומר יוביל להתפוררתו המיידית אך להיפך! ההמהום הבלתי הרמוני של השבלונה הוסט לכדי רחש הרמוני דק בהקלה מורגשת ואורות המבצר נדלקו מעצמם. המקום שב לעצמו כשאף ישות לא גנבה עוד את חיוניותו. נמלאתי תקווה ואושר. עתה הוא הזמן למנוחה ולשלווה. הבטנו זה בזה בהקלה -ובנפשי הוצתה שוב השלהבת! חזוני עומד איתן ועידן נשגבי השמש השני - בוא יבוא! - הסוף -
מבעד להבזקי הכאב והכרתי המהבהבת ראיתי את ריין. היא הביטה סביב בדאגה וכשמבטה נח עלי היא רצה לעברי אך נעצרה על ידי דמות אפלה שהופיעה לפניה. זה כל מה שהספקתי לראות לפני שחרוט החלמיש הבוקע מבטני התפרץ בנוזליות על גופי - עוטף אותי בקליפת חלמיש קרה ואטומה. האימה של חוסר האונים - אין דבר נורא ממנה. 'לא כך' חשבתי... 'לא כך'... עיניי הלחות נעצמו בחוזקה, סוחטות את שארית הדמעות. אימצתי את ידיי לאגרופים - ידי הימנית נסגרה על משהו... סכין האדמנטיום! היא הייתה שם כל הזמן, מהרגע בו תפס בי האוטומטון! זרזיף של תקווה החל מטפטף לתוכי, ומייד געש לשטף שוצף של נחישות נואשת כשהסכין השברירית חתכה בסלע כמו חמאה. כשהשתחררתי ראיתי את ריין שוב. היא הייתה עסוקה בקרב נואש עם שלוש דמויות אפלות עטויות ברדס, מתחמקת בקושי מקירות ממוסמרים המגיחים מהקרקע. היא באה בשבילי - אבל לא יכולתי לעזור לה. יכולתי רק להדס באימה ידי האחת שלוחה אל מראת החלמיש והשניה מחזיקה את מעיי. פרץ חיוניות - אני בעולם הגשמי שוב. כורע בבכי ובכאב. קולו האבהי של אוס שואל "מה קרה?" אזרתי אומץ לפקוח את עיניי, להעריך את הנזקים. אני רופא, אני יכול להתמודד עם זה! לא היה שם דבר... ידיי היו נקיות. חולצתי נקייה ושלמה, שריון כל-איש שלי לא ניזוק... אבל קצת מהכאב עוד היה שם, ובפי טעם של דם. ניגבתי את זוית הפה ומצאתי שאיני רוצה - איני יכול לדבר על מה שקרה. כשריין התגשמה לפנינו, מיהרתי וחיבקתי אותה בבכי כמו ילד קטן שהתעורר מסיוט ולבסוף התעשטתי. המצב במבצר נותר חמור כשהיה. דמי הדרקון ודאי נטבחים בחדרים הסמוכים. היכן היו שדי התהום באותו זמן? הכנתי את עצמי לפעולה. כרעתי על ברך וחרף מצבי המעורער והתשישות, מצאתי את הריכוז הנחוץ להטלת 'גוף הנשקיה שאין שני לו' - מערבולות כספית הסתחררו סביב וגושי ברזל שחור נטחו עליי ובקעו מתוכי. שיערי בער בלהבות כבשן ועיניי ניצתו כגחלים ברוח. "אני מוכן". בחדר הסמוך נאבקו דמי דרקונים בליאונידים. בני האנוש שליוו אותם כבר שכבו מתים. כל נסיונות ההתקפה שלי עלו בתוהו אבל אוס הצליח לעקב אותם בעזרת מטה השירה הקסום המסוגל לעצב אבנים ולכן גם את רוחב פתחי הדלתות. אחד מדמי הדרקון הוטח בעוצמה מרסקת אל הקיר. מיהרתי להניח עליו את 'מגע הרווחה המבורכת' ושאלתי אותו היכן מהינה. הוא הצביע לכיוון חדר המוסיקה ואני רצתי למקום. מצאתי את מהינה ו'ניף בעיצומו של וויכוח לוהט עם אנשיה. היא ניסתה לעודד אותם להמשיך ולחקור את המבצר ואני חשבתי שאיבדה את דעתה. משראו אותי אנשיה, הם התנפלו עלי מייד (ודאי חשבו אותי לאוטומטון תוקפני וגדול במיוחד). הדפתי אותם בקלות והפצרתי בה שתניח לחיפוש ותציל את אנשיה. ידעתי שיש בה חמלה רבה מדי ולא היה לי ספק שאצליח להניא אותה מהטירוף הזה. כל שרציתי היה לנטוש את המבצר עם כמה שיותר מידידי בחיים. משנחלים מפציעותינו, חשבתי, אולי נעיז עוד לחזור שוב. מהינה נשברה לבסוף - רק לאחר שהבהרתי שאנחנו לא מסתדרים. היא אספה את אנשיה אל הכניסה והדלתות היו, כמובן, סגורות. כולם היו שם. כל המעגל הסולארי שלנו, דמי הדרקון, שוכני התהום שזמנם הקצוב במבצר עמד לפוג וכמובן - השומר המטורף - שהיה בכל מקום. "ובכן," קרא צל-חיוור, "זמננו קצר ולא הצלחנו למצוא את מה שחיפשנו. היו שלום ובהצלחה עם המבצר ודמי הדרקון והשומר הזה שלכם." הוא וחבריו החלו לפסוע אל הדלת ועצרו כשנשמע קולו של השומר: "צל-חיוור..." הוא לחש "אל תלך..." - הוא נשמע עצוב - "אני יכול להראות לך איפה נמצאת האבן..." - הוא התכוון לאבן הכבילה ללא ספק, האבן אשר ניתוצה ישחרר על הבריאה את 1000 השדים שזומנו לבנות את המבצר ע"י בקס הארכיטקט הגאון ואת 4000 צאצאיהם הכבולים למקום. "אני מקשיב..." ענה שד התהום הכחלחל. "...הוא בקבר של בקס - קבור באבן... אני יכול לעזור לך לשחרר אותה" צחקק השומר. "אם כך עוד אשוב" צל חיוור נהנה לראות אותנו מתפתלים בזעם. מקום המחבוא שלנו נחשף ואיננו יכולים לעשות דבר שמא תופר שבועתינו המקודשת שלא לפגוע בשדי התהום. אולם שדי התהום, מצידם, נאלצו לציית גם הם ולפנות את המבצר בתוך דקות ספורות. הם עזבו. נותרנו מבוצרים (או לכודים) בחדר הכניסה. אוס הדיין עם מהינה והוחלט שהדרך היחידה לצאת ממצב הביש הזה תהיה לנסות ולהביס את השומר בכוחות מאוחדים. לשם כך היה צורך לשוב אל עולמו של השומר - עולם המראה. רק המחשבה על כך עוררה בי בחילה. הבעתי התנגדות חריפה אבל לא יכולתי לחשוב על תוכנית טובה יותר. בלב כבד סיפרנו אני וריין כל מה שידענו - שלא היה יותר מדי. המיסטיקנים של בית ו'ניף חשבו על כך זמן מה ולבסוף הוחלט שהתקפה מרוכזת יכולה לתת סיכוי. המעגל שלנו ביחד עם מהינה ושניים מאנשיה המוכשרים, ולאחר מנוחה קצרה מדי ניצבנו כולנו מול מראות הבזלת והזרמנו חיוניות. המקום כבר לא היה כל כך מאיים כפי שזכרתי וכעת גם ראיתי דבר מה זוהר במרכז החדר. מייד הופיעו הדמויות בברדסים השחורים אולם רק דמות אחת לכל אחד. קצת נלחצתי כשחבריי החלו להיעלם אבל הדמויות בהן הם נאבקו נעלמו גם הן. ידעתי שהם בסדר. הדמות לא עשתה דבר מלבד לבהות בי מבעד לברדסה הריק, כשלפתע נפער בור מתחת לרגליי. מתוך תוכי עלתה בי ההבנה שהמקום הוא מופשט ונתון לעיצוב. לפתע הבנתי את מה שסירבתי להאמין בו בפעם הקודמת. התרכזתי מעט והאמנתי בלב שלם שהכבידה היא בכיוון ההפוך. זה עבד... הדמות בברדס התרכזה בתקרה קמעה ואני נפלתי אליה בעוצמה ובמעט מחשבה גם פערתי בה בור והמשכתי לרחף מעלה מעלה דרך קומות המבצר. המקום היה משונה מאוד. הרגשות הן אלו הלוחמות בו. כל אותה עת נאבקו חבריי בעוז - מחלישים את כוחות המבצר במחשבות של גבורה ועוז, ואילו אני, שלא ניחנתי באותן מעלות של לוחמים דגולים שכמותם, רציתי לשלח במבצר מכות של זעם - אבל הייתה בי רק חמלה. המבצר כבר היה חלש ואיטי - יותר מדי אנשים - יותר מדי מכות - יותר מדי מהר - יותר מדי... כשאני נסחף אל השמיים בנפילה, קוננתי בליבי על הפוטנציאל האבוד של המבצר הנעלם... קוננתי על חזוני השבור שבו נשגבי השמש הנרדפים מוצאים מקלט בטוח בשממה הקפואה - הרחק מהישג ידו של מסדר הטהרה, והשומר פותח בפניהם את דלתותיו - משב של אור וחום על פניהם הקפואות. לא עוד! לא עוד... הכל לאבדון... ואת הצער הזה שילחתי בו. שיתפתי אותו בו ולא הרפיתי עד שנכנע. שומר המבצר הנעלם הובס. ממקומות שונים במבצר מיהרנו אל היכל השבלונה. שם, על הרצפה הקרה, נח לו מוח אנושי עשוי אוריקלקום. קול מוכר בקע ממנו - מתחנן שנחוס על חייו, קורא לנו לרחמים, מתעקש שאינו יודע מה השתלט עליו ושזה לא יקרה שוב ומפציר בנו שלא נהרוס את כל הידע היקר מפז האצור בו. הויכוח בינינו לא היה על האם יש להשמידו. די היה בהזכרת שמו של אורקוס כדי לקבל את ההחלטה הזאת. השאלה הייתה מה יקרה לעולמו של השומר לכשיושמד השומר. לבסוף, משהבין אוס שאף אחד מאיתנו לא יניח לו להקריב את עצמו, הוא נכנע ובהסכמה מלאה מצד כל הנוכחים, הכה בעוצמה בידיו הקטלניות, ומעך את שרידי השומר עשויי דפי האוריקלקום הדקיקים לכדי עיסת אוקלקום אמורפית וכולנו מיהרנו לצאת ממראות החלמיש לפני שנאבד בלא כלום. בחוץ חיכתה לי הפתעה נעימה: המבצר הנעלם הוא נותר על עומדו. הייתי משוכנע שמותו של השומר יוביל להתפוררתו המיידית אך להיפך! ההמהום הבלתי הרמוני של השבלונה הוסט לכדי רחש הרמוני דק בהקלה מורגשת ואורות המבצר נדלקו מעצמם. המקום שב לעצמו כשאף ישות לא גנבה עוד את חיוניותו. נמלאתי תקווה ואושר. עתה הוא הזמן למנוחה ולשלווה. הבטנו זה בזה בהקלה -ובנפשי הוצתה שוב השלהבת! חזוני עומד איתן ועידן נשגבי השמש השני - בוא יבוא! - הסוף -
אנשי, גיבורי התהילה,
אני בטוח שאבינו הבלתי מנוצח גאה בכם כפי שאני גאה בכם. ידעתי קרבות רבים בחיי הקודמים וטעם הדם עודנו מר בפי, אולם מעולם לא התמודדתי מול זוועות כמו אלה שבקודש הקודשים של השומר המושחת, ואני גאה שעשינו זאת זה לצד זה. לרגע אחד, בהיכל המקודש שמעבר למראה, בעומדנו מול הרוח העתיקה כל כך והמעוותת כל כך, נזכרתי באגדות העתיקות ששמעתי בילדותי ושאושש ספר הקדמונים הזהוב שמצאנו במקדש - היינו מעגל סולארי העומד בפני סכנה של תוהו ושיכחה ושינאה והאימה, והתגברנו. מחשבה זו מילאה אותי בכח, נשאה אותי אל עבר השומר (באותו זמן אבדתם לי, למגינת ליבי, באפרוריות האינסופית שהשומר ניסה לכלוא אותי בה) ונתנה לי את הכח להמשיך ולנסות להפוך את התקפתו של השומר בחזרה כנגדו. אולם לא על הקרב ברצוני לדבר, כי אם על הלקח. השומר הוא יציר כפינו, הסולארים. כגודל גדולת העבר בתור הזהב של שלטוננו, כך חמורה הסכנה שטמונה בכוחנו הרב. אם לא נשלוט בעצמנו בקור רוח ובתבונה, אנחנו עלולים להיכחד, אולם גורל גרוע בהרבה מצפה לאלו שהופקדנו על ביטחונם וחייהם. עלינו להיות שקולים ואחראיים. ----------------------------------- אולם הניצחון הוא שלנו, וזכותנו להתענג עליו. הגענו אל המבצר, רחוק משיכולנו לחלום. שרדנו את מבוך המלכודות של המפלט האחרון ואת השומר הבוגדני השמדנו. כבשנו את ליבם של דמי דרקון וזרענו מחדש את אשר נקצר לפני זמן כה רב ביד גסה ותככנית. הסתנו את השדים זה כנגד זה למלחמה עקובה מדם והדפנו את מאמציהם לפרוץ למבצר. הוגו, מכל אנשינו אני חש שאני רחוק ממך יותר מכולם. אתה שותק, ואני מדבר. הצללים מחבקים אותך, ואילו אני משגשג כאשר האורות מופנים אלי. אתה הולך בדרכים ישרות ואילו דרכי שלי מתפתלת. הוכחת את עצמך כלוחם, הצלת את עורנו והאכלת אותנו כאב הדואג לילדיו. בשממות הקפואות היית יקר לי יותר מאשר הגדוד שעליו פיקדתי בחייו הקודמים, וכל חיילי לא היו קטלניים כמותך. לא ארצה ללמד אותך לשקר, אולם, אם תרצה, אלמד אותך להיזהר משקרים. ואילו אתה - למד אותי לזרוק ולפגוע. אתה אחי. סנג'אשי, הרכות שלך היא עוצמה שלא השכלתי להעריך. ביום שבו דבריך שכנעו את מהינה בכנות ובאהבה למדתי זאת. אני צופה בך, זה זמן מה, בעוד אתה הופך ממכשף רב עוצמה לכח אדיר המהלך על פני הבריאה, כח שיש להתחשב בו. תחת עוצמתך אתה אדם, בל תשכח זאת. חיינו הקודמים הכינו אותנו לגלגול זה, ואל לנו לראות בהם זיכרון נשכח אלא תזכורת מצד זה שבחר בנו: אלה שחיינו ביניהם זקוקים לנו. אני אטפח אותך כמיטב יכולתי והבנתי המועטה באשר לדרך שאתה הולך בה, אך גם אפציר בך לפנות אל החולים כדי להיזכר. ואתה למד אותי לבטוח ולהעניק רחמים. אתה אחי. ריין, נמרה גאה, היי בתי לעולם, הוא [מצביע למעלה] לא יכעס. לו רק היית יכולה לראות את עצמך כפי שאני רואה אותך. דלגי על ראשי ההרים, והם יכופו ראשם כדי להקל את צעדייך. גם כשהאדמה רועדת תחת רגליך וידייך משברות סלעים לאבק - אני דואג שמא תחלי. מאות שירתו תחתי, ואת היית מפזרת אותם כאבק ברוח. עוצמתך אינה טמונה באגרופייך, אלא בליבך הבוער. אני יודע שטיבעך אומר לך לעמוד בין חבריך לבין הסכנה, אך דעי כי כאשר את נעמדת לפני ליבי נמצא בסכנה, שמא יתנפץ. אני מציע פשרה: נעמוד זו לצד זה, ונגבור. את אחותי. אורקוס, כמה אני זקוק לך. הוא שדיבר עם הרוחות הלך מאיתנו ואין מי שידבר עם רוחו. נוח בשלום אורקוס, חסר תחליף נותרת, חרבך נחה, עיניך עצומות, נשימתך שקטה שקטה. שקטה מדי. הצער מכביד עלי, אחי לנצח. ---------------------------------------- עלי לחשוב. אני חש שאני עומד בפני פריצת דרך אולם עבודה קשה מצפה לי. בתוכי גיליתי כוחות אדירים הממתינים להתממש, ומראה נפלאות המבצר מילא אותי בתקווה - יש בנו את היכולת לשוב לתהילת העבר. אני מבצע את הקאטות שלי במרתף האפל ומנסה לפרוץ מחסום בלתי נראה. בקרוב אוכל לו, משום שאין לי ברירה אלא לפרוץ דרכו. איני בטוח מה אגלה שם.
אני בטוח שאבינו הבלתי מנוצח גאה בכם כפי שאני גאה בכם. ידעתי קרבות רבים בחיי הקודמים וטעם הדם עודנו מר בפי, אולם מעולם לא התמודדתי מול זוועות כמו אלה שבקודש הקודשים של השומר המושחת, ואני גאה שעשינו זאת זה לצד זה. לרגע אחד, בהיכל המקודש שמעבר למראה, בעומדנו מול הרוח העתיקה כל כך והמעוותת כל כך, נזכרתי באגדות העתיקות ששמעתי בילדותי ושאושש ספר הקדמונים הזהוב שמצאנו במקדש - היינו מעגל סולארי העומד בפני סכנה של תוהו ושיכחה ושינאה והאימה, והתגברנו. מחשבה זו מילאה אותי בכח, נשאה אותי אל עבר השומר (באותו זמן אבדתם לי, למגינת ליבי, באפרוריות האינסופית שהשומר ניסה לכלוא אותי בה) ונתנה לי את הכח להמשיך ולנסות להפוך את התקפתו של השומר בחזרה כנגדו. אולם לא על הקרב ברצוני לדבר, כי אם על הלקח. השומר הוא יציר כפינו, הסולארים. כגודל גדולת העבר בתור הזהב של שלטוננו, כך חמורה הסכנה שטמונה בכוחנו הרב. אם לא נשלוט בעצמנו בקור רוח ובתבונה, אנחנו עלולים להיכחד, אולם גורל גרוע בהרבה מצפה לאלו שהופקדנו על ביטחונם וחייהם. עלינו להיות שקולים ואחראיים. ----------------------------------- אולם הניצחון הוא שלנו, וזכותנו להתענג עליו. הגענו אל המבצר, רחוק משיכולנו לחלום. שרדנו את מבוך המלכודות של המפלט האחרון ואת השומר הבוגדני השמדנו. כבשנו את ליבם של דמי דרקון וזרענו מחדש את אשר נקצר לפני זמן כה רב ביד גסה ותככנית. הסתנו את השדים זה כנגד זה למלחמה עקובה מדם והדפנו את מאמציהם לפרוץ למבצר. הוגו, מכל אנשינו אני חש שאני רחוק ממך יותר מכולם. אתה שותק, ואני מדבר. הצללים מחבקים אותך, ואילו אני משגשג כאשר האורות מופנים אלי. אתה הולך בדרכים ישרות ואילו דרכי שלי מתפתלת. הוכחת את עצמך כלוחם, הצלת את עורנו והאכלת אותנו כאב הדואג לילדיו. בשממות הקפואות היית יקר לי יותר מאשר הגדוד שעליו פיקדתי בחייו הקודמים, וכל חיילי לא היו קטלניים כמותך. לא ארצה ללמד אותך לשקר, אולם, אם תרצה, אלמד אותך להיזהר משקרים. ואילו אתה - למד אותי לזרוק ולפגוע. אתה אחי. סנג'אשי, הרכות שלך היא עוצמה שלא השכלתי להעריך. ביום שבו דבריך שכנעו את מהינה בכנות ובאהבה למדתי זאת. אני צופה בך, זה זמן מה, בעוד אתה הופך ממכשף רב עוצמה לכח אדיר המהלך על פני הבריאה, כח שיש להתחשב בו. תחת עוצמתך אתה אדם, בל תשכח זאת. חיינו הקודמים הכינו אותנו לגלגול זה, ואל לנו לראות בהם זיכרון נשכח אלא תזכורת מצד זה שבחר בנו: אלה שחיינו ביניהם זקוקים לנו. אני אטפח אותך כמיטב יכולתי והבנתי המועטה באשר לדרך שאתה הולך בה, אך גם אפציר בך לפנות אל החולים כדי להיזכר. ואתה למד אותי לבטוח ולהעניק רחמים. אתה אחי. ריין, נמרה גאה, היי בתי לעולם, הוא [מצביע למעלה] לא יכעס. לו רק היית יכולה לראות את עצמך כפי שאני רואה אותך. דלגי על ראשי ההרים, והם יכופו ראשם כדי להקל את צעדייך. גם כשהאדמה רועדת תחת רגליך וידייך משברות סלעים לאבק - אני דואג שמא תחלי. מאות שירתו תחתי, ואת היית מפזרת אותם כאבק ברוח. עוצמתך אינה טמונה באגרופייך, אלא בליבך הבוער. אני יודע שטיבעך אומר לך לעמוד בין חבריך לבין הסכנה, אך דעי כי כאשר את נעמדת לפני ליבי נמצא בסכנה, שמא יתנפץ. אני מציע פשרה: נעמוד זו לצד זה, ונגבור. את אחותי. אורקוס, כמה אני זקוק לך. הוא שדיבר עם הרוחות הלך מאיתנו ואין מי שידבר עם רוחו. נוח בשלום אורקוס, חסר תחליף נותרת, חרבך נחה, עיניך עצומות, נשימתך שקטה שקטה. שקטה מדי. הצער מכביד עלי, אחי לנצח. ---------------------------------------- עלי לחשוב. אני חש שאני עומד בפני פריצת דרך אולם עבודה קשה מצפה לי. בתוכי גיליתי כוחות אדירים הממתינים להתממש, ומראה נפלאות המבצר מילא אותי בתקווה - יש בנו את היכולת לשוב לתהילת העבר. אני מבצע את הקאטות שלי במרתף האפל ומנסה לפרוץ מחסום בלתי נראה. בקרוב אוכל לו, משום שאין לי ברירה אלא לפרוץ דרכו. איני בטוח מה אגלה שם.
מחשבות של רוצח
מולי ניצבת מראת הבזלת הגדולה , הבטתי מסביב , המבצר היה דומם עכשיו כמו קבר , הוא אכן היה כזה כעת , כאן במקום זה שכנו פעם גדולי הסולרים , ההיכל הזה בו אני ניצב כעת , היה פעם היכל של אור - היום האפילה ממלאת אותו , חודרת אל נשמותיהם של כל השוכנים בו. בחדרי המבצר הזה נחלמו פעם חלומות אדירים , חלומות של גדולה , של חוכמה , חלומות על עולם טוב יותר וצודק יותר לכולם - במשך כל אותם הימים בהם שהיתי כאן אני זכיתי רק לסיוטים. האחווה שפעם שררה כאן התחלפה בחשדנות , החלומות הפכו לטירוף , ידיים שפעם ליטפו ברוך ובאהבה , שאימצו אל החזה אהובים וחברים , הפכו לידיים שתרות אחר גרונותיהם החשופים של אותם החברים... "אורקוס - גופי מצטמרר למראה פניך הקפואות שמציף כעת את מחשבתי" - שריטות הטירוף על הקירות , פניו המתות והמעוותות בשיגעון של פאל במקלט האחרון , הייאוש והפחד שראיתי בחלומותיי , צחוקו המטורף של השומר - כל המראות והקולות הללו מציפים אותי עכשיו , האפלה סוגרת על נשמתי , לבי פועם במהירות מנסה לעמוד בקצב המחשבות אך ללא הצלחה רגלי מרגישות כבדות , זהו זה עוד רגע ואני נופל , סליחה, סליחה אבא , לא רציתי לאכזב אותך , אבל אני לא עומד בזה , האם זהו העתיד הצפוי לנו , לי ולאחיי ? לאאאאאא !!!! לעזאזל עם הכל , אני לא הולך להיכנע עכשיו , לא עכשיו , אני חייב לשים לזה סוף ! אני אעמוד שם לצד אחיי ואחותי ! ====================================================================================================================================== "שומר" לחשתי , "דע לך שכרוצח עוד לא כשלתי בשום משימת התנקשות אליה נשלחתי , אני לא מתכוון להתחיל הפעם - לא עבורך. ולמרות שאתה אינך בן-תמותה , גם אני כבר אינני כזה - והמקום הזה שידע כבר יותר מדי מוות , ידע רק עוד אחד נוסף , הכן את עצמך, אני בא" המהות עיקצצה באצבעותי , המראה החלה להתעוות קלות , העפתי מבט אחרון בהיכל החשוך , שאפתי מעט אוויר לראותי וצעדתי פנימה". ====================================================================================================================================== "לאא! בבקשה אדונים ! אני הוא כל מה שנותר מהעידן הראשון הגדול , אני מחזיק בידע רב שכבר נשכח מהעולם , אני אלמד אתכם הכל , בבקשה רחמו עלי , כל מה שרציתי היה לשרת אתכם..." , להב הפיגיון עיקצץ בידיי , רוחות הסולרים ששכנו כאן זועקות בתוכי מבקשות שהצדק יעשה עכשיו , הבטתי בו - במוח חסר האונים של השומר , הוא היה יציר כפינו , יציר כפיהם של אחיי ואחיותיי , עם השנים הוא סיגל לעצמו את תכונותיהם של יוצריו , את החששים , את הפחדים , את שגעון הגדלות. מצד אחד , ידעתי שאני חייב להשמיד אותו - אולי כך לתת מנוחה לנשמתו המטורפת , מצד שני - ידעתי שלא רק את הרע אני אשמיד , יחד איתו יגוועו גם החלומות , איתו תגווע הדרך בא הסתכלנו על העידן הראשון - בהערצה ויראה , השמדתו תסמל את כשלון העבר ואולי גם את כשלוננו הצפוי ? רציתי להשתהות עוד עם ההחלטה אבל ידי שאחזה בפיגיון חשבה אחרת. הכל מתמוטט. רצים. ====================================================================================================================================== השומר הובס , רוחו המעוותת כבר לא תוסיף לפקוד את המבצר העתיק. אך קולות שמחה ונצחון לא ישמעו כאן - לא הלילה - לא בקרוב. ===============================================================================================================
מולי ניצבת מראת הבזלת הגדולה , הבטתי מסביב , המבצר היה דומם עכשיו כמו קבר , הוא אכן היה כזה כעת , כאן במקום זה שכנו פעם גדולי הסולרים , ההיכל הזה בו אני ניצב כעת , היה פעם היכל של אור - היום האפילה ממלאת אותו , חודרת אל נשמותיהם של כל השוכנים בו. בחדרי המבצר הזה נחלמו פעם חלומות אדירים , חלומות של גדולה , של חוכמה , חלומות על עולם טוב יותר וצודק יותר לכולם - במשך כל אותם הימים בהם שהיתי כאן אני זכיתי רק לסיוטים. האחווה שפעם שררה כאן התחלפה בחשדנות , החלומות הפכו לטירוף , ידיים שפעם ליטפו ברוך ובאהבה , שאימצו אל החזה אהובים וחברים , הפכו לידיים שתרות אחר גרונותיהם החשופים של אותם החברים... "אורקוס - גופי מצטמרר למראה פניך הקפואות שמציף כעת את מחשבתי" - שריטות הטירוף על הקירות , פניו המתות והמעוותות בשיגעון של פאל במקלט האחרון , הייאוש והפחד שראיתי בחלומותיי , צחוקו המטורף של השומר - כל המראות והקולות הללו מציפים אותי עכשיו , האפלה סוגרת על נשמתי , לבי פועם במהירות מנסה לעמוד בקצב המחשבות אך ללא הצלחה רגלי מרגישות כבדות , זהו זה עוד רגע ואני נופל , סליחה, סליחה אבא , לא רציתי לאכזב אותך , אבל אני לא עומד בזה , האם זהו העתיד הצפוי לנו , לי ולאחיי ? לאאאאאא !!!! לעזאזל עם הכל , אני לא הולך להיכנע עכשיו , לא עכשיו , אני חייב לשים לזה סוף ! אני אעמוד שם לצד אחיי ואחותי ! ====================================================================================================================================== "שומר" לחשתי , "דע לך שכרוצח עוד לא כשלתי בשום משימת התנקשות אליה נשלחתי , אני לא מתכוון להתחיל הפעם - לא עבורך. ולמרות שאתה אינך בן-תמותה , גם אני כבר אינני כזה - והמקום הזה שידע כבר יותר מדי מוות , ידע רק עוד אחד נוסף , הכן את עצמך, אני בא" המהות עיקצצה באצבעותי , המראה החלה להתעוות קלות , העפתי מבט אחרון בהיכל החשוך , שאפתי מעט אוויר לראותי וצעדתי פנימה". ====================================================================================================================================== "לאא! בבקשה אדונים ! אני הוא כל מה שנותר מהעידן הראשון הגדול , אני מחזיק בידע רב שכבר נשכח מהעולם , אני אלמד אתכם הכל , בבקשה רחמו עלי , כל מה שרציתי היה לשרת אתכם..." , להב הפיגיון עיקצץ בידיי , רוחות הסולרים ששכנו כאן זועקות בתוכי מבקשות שהצדק יעשה עכשיו , הבטתי בו - במוח חסר האונים של השומר , הוא היה יציר כפינו , יציר כפיהם של אחיי ואחיותיי , עם השנים הוא סיגל לעצמו את תכונותיהם של יוצריו , את החששים , את הפחדים , את שגעון הגדלות. מצד אחד , ידעתי שאני חייב להשמיד אותו - אולי כך לתת מנוחה לנשמתו המטורפת , מצד שני - ידעתי שלא רק את הרע אני אשמיד , יחד איתו יגוועו גם החלומות , איתו תגווע הדרך בא הסתכלנו על העידן הראשון - בהערצה ויראה , השמדתו תסמל את כשלון העבר ואולי גם את כשלוננו הצפוי ? רציתי להשתהות עוד עם ההחלטה אבל ידי שאחזה בפיגיון חשבה אחרת. הכל מתמוטט. רצים. ====================================================================================================================================== השומר הובס , רוחו המעוותת כבר לא תוסיף לפקוד את המבצר העתיק. אך קולות שמחה ונצחון לא ישמעו כאן - לא הלילה - לא בקרוב. ===============================================================================================================
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.