צרות עם צרחות.... ועוד שאלות

[abashel13]

שטויות במיץ עגבניות

לא להגיב למישהו על פי מבנה מוכתב מראש אינו שכר ועונש...

לבחור איך לגשת לצרחות של ילד זאת אחריות הורית ורגישות הורית

וכמי ששמע צרחות של ארבעה ועדיין שומע כך או אחרת הריני להודיעך

שחלק מהצרחות זוכות אצלי להתעלמות גמורה מסיבות שאינן תלויות בחינוך בכלל

פשוט כי תשומת ליבי במקום אחר לגמרי ואין לי חשק לעסוק בצרחות שכל מטרתן

לגייס אותי... ויש רבות כאלה... וההתעלמות יוצרת מצב שבו הצורח קרי זה שאני מתעלל בו

מוצא או ממציא דרך אחרת לטפל בקושי שלו... התעלמות היא לא ממש התעלמות כי אם מתן אמון ביכולת של ילד למצוא

בעצמו ולעצמו פתרונות ובסופו של דבר זהו אפשור לעצמאות...

 

[גור42]

מסכים איתך לגמרי, אבל זה לא מה שאנשים אמרו פה

אנשים פה דיברו על "לא צריך לתת פרס" וכל מיני שטויות כאלה.

והגישה שלך היא נכונה מאוד בעיניי.

 

[TikvaBonneh]

שכר ועונש

במקרה שאנחנו מדברים עליו, השכר הינו תשומת לב של מבוגר, והעונש היא חוסר תשומת לב של מבוגר.
גם השכר וגם העונש תלויים לגמרי במבוגר, והוא מחליט על התזמון שלהם.
כך שהוא כל הזמן משחק כאן בשכר ועונש, כאשר הוא מתזמן את תשומת הלב איך שבא לו.
הילד צורח כי הוא לא מקבל מספיק שכר, וזו הסיבה לסבל שלו.
כלומר, הנה תסריט:
16:00-

"אמא, בואי לשחק איתי"
-"את לא רואה שאני עסוקה עם התינוק"
|-חבול|
16:10 -

"אמא, רוצה לראות את הציור שציירתי היום בגן?"
- "אחר כך, אני לא יכולה עכשיו"
-

16:20 -

"אמא, אני רוצה סוכריה"
-"לא, אסור, זה מקלקל את השיניים"

-

תהיי בשקט, את עושה לי כאב ראש

את לא יכולה לקבל סוכריה, כבר אמרתי לך

נ

ו, טוב, בסדר, פעם אחרונה

אמא תזמנה את תשומת הלב שלה לנוחותה.
כאשר הילדה צורחת, היא נותנת לה תשומת לב כדי להפסיק אותה.
הילדה לומדת שהדרך היחידה שלה לקבל תשומת לב היא לצרוח.

אנחנו מציעות לשנות את התזמון של תשומת הלב, ולתת תשומת לב איכותית.
הילדה צריכה לקבל המון תשומת לב אוהבת וחיובית, ללמד את הילדה שהיא לא צריכה לצרוח בשביל תשומת לב.
חלק חשוב מתהליך הלימוד הוא לתזמן נכון את תשומת הלב.

 

[אמא חמסה]

לא ידעתי שחיבוק (כשהוא וירטואלי) יעצבן אותך.

גם כשהוא בא מזרים.

לכל הורה יש את שיטת החינוך שלו, וזכותך לא להסכים אתי. אבל לחשוב שאני מתעללת בילדים שלי? נו, באמת.

אני מבינה שאת עדיין לא הורה, אבל למרות ששיטות החינוך שלך לא נראות לי, לא הייתי קוראת לך 'מתעללת', גם אם אני חושבת שאת טועה ושהגישה שלך מזיקה לילדים שלך.

ואת זה אני אומרת, כמי שדווקא נסתה את השיטה שלך, כי חשבתי כמוך בדיוק. אמרתי לעצמי, הילד צורח כי הוא רוצה תשומת לב, וזה מה שעשיתי, וזה התברר כדבר לא טוב, שרק חיזק את התגובה הזו.
קראתי אז מאמרים בנושא, והחלטתי לנסות את הגישה השניה. לפני שהורדתי את החיבוקים בזמן הצרחות, נתתי תשומת לב בזמנים אחרים, ואז התחלתי להתעלם מהצרחות. וזה באמת עבד.

את חושבת שהילדים שלי אומללים? חבל שאת לא יכולה לדבר אתם, כי הם ממש לא יסכימו אתם. אני מאוד מאמינה בחיבוקים ונשיקות, למי שרוצה ולמי שמסכים. כולל הבכור שלי, שהוא בן עשרים. אני מאמינה בתשומת לב חיובית מאוד.

את חושבת שאני טועה? סבבה.
אבל אני מכבדת את דעתך, ולכן שלחתי לך חיבוק, כאות לסוף הויכוח, שהרי אין לו באמת טעם. את כתבת את דעתך, אני כתבתי את דעתי.
חשבתי שלהשאיר את התגובה שלך בלי מענה בכלל, זה קצת לא מנומס, אז הוספתי חיבוק.
את רשאית לפרש אותו איך שאת רוצה, כמו שאת רשאית לחשוב שאני מתעללת.
כמו שאני רשאית לחשוב שהשיטה של היא התעללות.
(כן, ככה אני חושבת. שזו התעללות בילד, שלא ילמד בחיים שלו שלא זו הדרך ויאמלל אותו כל החיים).

 

[kagome10]

לבטא את עצמי זה צורך, ולכן אם לא מקשיבים לי אז לצרוח זה אכן צורך.

"האין אהבת אם בין הדברים ה'פשוטים', ה'פעוטים', אך גם החיוניים ביותר בחיים, אשר באופן פרדוקסלי נאלצים אנשים כה רבים לשלם תמורתה בויתור על כל חיוניותם הפנימית?"
הדרמה של הילד המחונן, אליס מילר

 

[אמא חמסה]

הרעיון הוא

גם לתת המון תשומת לב (שהסכמנו שהוא הצורך האמתי שלה ולא הצריחות עצמן)
וגם לתת לה דרכים נוספות לבטא את עצמה. ללמד אותה איך להביע רגשות, למשל.

אני חושבת שקודם כל, צריך לתת תשומת לב רבה וללמד איך להביע רגשות
ואז להתחיל להתעלם מהצרחות, בתקווה שאז בכלל לא יגיעו למצב הזה, כי היא תקבל את תשומת הלב שלה בדרכים אחרות.
כשיש לילד זמן לשבת עם אמא, כשיש לו את הזמן שלו, הוא בדרך כלל לא נדרש לצריחות.

למשל, אפשר אפילו את זמן ההנקה להפוך לזמן של אמא וילד גדול יותר.
אני, למשל, הקראתי סיפורים בזמן הזה וכך הילד שלי הגדול רצה כל פעם שאניק את הקטן, כי ככה היה לי זמן לשבת, ולשחק אתו ולהקריא לו ועוד.

 

[kagome10]

אני מסכימה מההתחלה

אבל לא מהסוף.

התעלמות מהבעת כאב היא מעשה בל יעשה מבחינתי. זה לעשות מה שאפשר כדי שלילד לא יכאב, אבל אם כואב לו - להתעלם. זה אכזרי. זה ללמד שאסור להביע כאב, כי ההורים אוהבים אותך רק אם לא כואב לך.

בחרתי את הציטוט בקפידה.

"האין אהבת אם בין הדברים ה'פשוטים', ה'פעוטים', אך גם החיוניים ביותר בחיים, אשר באופן פרדוקסלי נאלצים אנשים כה רבים לשלם תמורתה בויתור על כל חיוניותם הפנימית?"

זה בדיוק זה - תשומת לב היא ביטוי לאהבת אם. אם מתעלמים מכאב של ילד כשהוא מביע אותו ואוהבים אותו <אני מודדת אהבה כמו שהילד מרגיש אותה, לא את מה שאמא מרגישה בלב> רק כשהוא לא מביע כאב, זה מסר נורא.
זה אומר שאוהבים אותו רק בתנאי שהוא עוטה מסכה, מעמיד פנים.

 

[אמא חמסה]

הבן שלי למשל מביע מצוקה,

וזה אמיתי לגמרי, רק אם הוא מפרק את הבית. הוא שובר דברים, הורס, ככה הוא מפרק את הזעם שלו.

האם העובדה שאני לא מאפשרת לו להרוס את הבית שלי פוגעת ביכולת הביטוי שלו?

אני העדפתי ללמד אותו לבטא את הכאב שלו בדרך אחרת. לא בדרך של הרס. ללמד אותו לבטא במלים, להכות, אבל לא אנשים, אלא בובת נחום תקום למשל, וכו'. צריך (לא רק מותר) להביע כאב. השאלה איך עושים את זה.

 

[kagome10]

ושוב, לא זה העניין

ברור שאני בעד דרכים טובות יותר לבטא כאב.

פשוט אני חושבת שברגע שילד מבטא כאב, להתעלם מזה כי הוא לא ביטא אותו בצורה הנכונה, זה מעשה לא מוסרי ברמה עמוקה מאוד.

 

[schlomitsmile]

 

[Ronronit1]

היא יודעת אלטרנטיבה אחרת להביע את עצמה

חוץ מצרחות?

 

[אמא של המלאכית]

ןמינסיון אישי שלי

זה המענה הנכון החיבוק הליטוף הביטחון שאנחנו שם בשבילם זה המענה, המענה לרוב ההתפרצויות

 

[TikvaBonneh]

גם אני חשבתי פעם כמוך, לפני 15 שנה.

ראיתי שהחיבוק והליטוף מרגיע את הילד שלי, וזה מה שעשיתי בכל פעם שהייתה לו התפרצות זעם.
הייתי בטוחה שזה עובד יפה מאוד.
בטווח הקצר ראיתי תוצאות טובות, הוא היה נרגע ומרגיש יותר טוב.
בטווח הארוך גרמתי לו נזק.
בגיל עשר ליטוף של אמא כבר לא הרגיע...
בגיל 16, כשבחור בגובה 1.80 צורח על הסייעת האישית שלו, היא מתחילה לבכות, זה נראה לה מפחיד. היא לא תלטף אותו. כבתיכון, שהוא השתטח על הרצפה בבית הספר ודפק עם האגרופים - אף אחד לא ידע איך להרגיע אותו, ולילדים בכיתה היה קשה לקבל את זה.
היום בגיל 18 הבעיה הכי גדולה שלו היא התפרצויות הזעם.

 

[רונן שפירא1]

צודקת חלקית

אסור להיכנע לצרחות. והבסיס צריך להיות מ התעלמות מהן.. או צעדים אחרים כגון לשלוח לחדר עד שנרגע...
אבל בו בזמן צריך גם לפתח מסלולים נוספים שבהם היא כן תוכל לבטא את התסכולים שלה והרגשות שלה...
אבל מעבר לכך צריך לזכור שגובה קול זה גם עיניין תרבותי וגם עיניין תחושתי. ידוע שהצעירים היום מדברים בקול הרבה יותר רם מאשר בעבר, ובטח בארץ מדברים בקול הרבה יותר רם מאשר באירופה...
יש גם אנשים כמוני שרגישים לקולות מגובה מסוים, ולא פעם כשאני מתלונן שמישהו צורח, אומרים לי שהוא בכלל לא צרח...
חשוב ללמד אותה אמצעי תקשורת נוספים....

 

[אמא חמסה]

מסכימה מאוד.

 

[אמא של המלאכית]

למה כל דבר צריך לכלולל פרסים או עונשים

אני בהחלט מסכימה אם מיס אול צריכים להסביר לה לדבר איתה תארי לך שכל פעולה שהיית עושה לטוב או לרע היה תלוי בפרס או עונש. הדרך הזו מלמדת ליהיות אינטרסנטים, אני למשל מצפה מהילדים שלי שיכבדו אותו כפי שאני מכבדת אותם לא ביגלל שהם יקבלו פרס אלא בשל האנושיות וההדדיות שבדבר, בכלל שיטת הפרס והעונש היא שיטה מגעילה לדעתי.

 

[TikvaBonneh]

למה בחיים הכל פרסים ועונשים

כי יש דברים שאנחנו רוצים ואם אנחנו מקבלים אותם אנחנו מרגישים שקיבלנו פרס. ואם לוקחים אותם מאיתנו, אנחנו מרגישים שקיבלנו עונש.
במקרה הזה, בגלל שהאח הקטן נולד, נוצר מחסור בתשומת לב, הילדה רוצה תשומת לב, וזה הופך את תשומת הלב לפרס בעיניה.
בחיים כל דבר שאנחנו רוצים נורא ולא מקבלים יהיה פרס בעיננו.
למה?
זו כבר שאלה לפסיכולוגים.

 

[אמא של המלאכית]

נכון כי ככהעבדו איתנו ההורים שלנו וככה ההורים

של ההורים שלנו ועכשיו תורנו לשנות, דברים צריכים להיעשות לא בגלל עונש או פרס, ובהתאמה לשאלה הנוכחית, ילד ולא רק ילד שהוא אוטיסט (אגב גם מבוגר) לא צועק סתם הצרחות הן בשל ההתעלמות וההתעלמות בשל הצרחות ואז מה מעגל קסמים. אם הילדה צורחת היא נמצאת במצוקה מצוקה שחייבת לקבל מענה את מגדירה את המענה כפרס אני מגדירה אותו כמענה למצוקה אמיתית, זה ממש לא גחמה. זה מזכיר לי שבכל הלידות שלי מעולם לא אהבתי לשמוע את התינוק בוכה איך שהם היו בוכים הייתי רצה אליהם וכמובן ששמעתי את השטויות של אל תיגשי כל כך מהר הוא יתרגל, בכי זה טוב מפתח את הריאות, הילד יתרגל לידיים ועוד מיליון ואחת עצות, אני בחרתי להרים את הילד ולא לתת לו רגע אחד לבכות כי אם תינוק בוכה אפילו כי משעמם לו זה בכי שבא ממצוקה כרגע זה לא משנה אם נוח לך לתת מענה או לא נוח אבל יש מצוקה והתעלמות ממצוקה היא הדבר הגרוע ביותר שניתן לעשות לאדם כל שכן כשמדובר בילדים ועוד יותר בילד עם צרכים מיוחדים שהכל נראה מאיים ממילא.

 

[abashel13]

להניח לילד למצוא פתרונות בעצמו מגיל אפס

זאת לא התעלמות ממצוקה... זאת אופציה חינוכית מהמעלה הראשונה...

להיות שם בשבילו ולפתור את קשייו זה לא אמיתי כי אתה מאקסימום במעמד של מלווה אותו בקשייו...

כדאי לעשות את האבחנה הזאת ולא לקפוץ ישר להניח את העזרה שאני יכול לעזור גם כשהיא באה ממקור אוהב לפני העזרה העצמית...

עזרה עצמית מובנה וטבעית לכל חי וחינוך משמעו לעורר את המערכת הזאת... המסר החינוכי החשוב ביותר זה אני אף פעם לא יכול לעשות למענך

את מה שאתה יכול... זה מעורר ומעודד יכולת וההפך מרדים אותה...

 

[אמא של המלאכית]

לרוב אני מסכימה איתך כמעט בהכל במקרה הזה לא

העיקר שנישאר חברים